זוהר, ויקהל י״חZohar, Vayakhel 18

Segment 1א׳

וּבְסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא, בַּמִּנְחָה בְּשַׁבְּתָא, הָא אִתְעַר רָזָא דִּשְׂמָאלָא, (כ"ד ע"א) וּנְקוּדָה תַּתָּאָה, בְּהַהוּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, מְקַבְּלָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נַטְלָא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וּמִדִּילֵיהּ קָרֵינָן.

Similarly we read in the Book of R. Yeba the Venerable: “At Minha-time on Sabbath there is an awakening of the mysterious forces of the Left, and the lower ‘Sabbath-Point’ within that left side receives the mystery of the Torah. At that moment, therefore, it receives from the domination, as it were, of the left side,

Segment 2ב׳

דְּהָא אִיהִי קַיְּימָא בְּרָזָא דְּתֵשַׁע, (נ"א ספיראן) וְקָרֵינָן תֵּשַׁע, וְאִינּוּן שִׁית דְּחוֹל, וּתְלַת בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר שְׂמָאלָא בְּשַׁבְּתָא, וּלְאִתְכַּלְלָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְאִיהִי מִתְעַטְּרָא בְּהוּ, בִּתְלַת סִטְרִין, כְּגַוְונָא דִּתְלַת סִטְרִין עִלָּאִין, דְּאִינּוּן כְּלָלָא דְּפַרְשְׁתָּא דְּשַׁבְּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא, זַכָּאָה אִיהוּ בִּתְרֵין עָלְמִין, בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.

the side which is esoterically represented by nine, and hence the nine persons who read the Law, to wit, six on weekdays and three on Sabbath at the moment when the left side bestirs itself.” Happy is the portion of whoever is privileged to do honour to the Sabbath; happy is he in the two worlds, in this world and in the future world.

Segment 3ג׳

כְּתִיב (שמות ט״ז:כ״ט) אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי מַהוּ מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מִמְּקוֹמוֹ מֵהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לִמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה, דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. וְדָא אִיהוּ מָקוֹם, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו. אֲתָר יְדִיעָא אִיהוּ לְעֵילָּא, וְקָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם, דְּאִשְׁתְּמוֹדָע בֵּיהּ יְקָרָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא. וּבְּגִין כָּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַּר נָשׁ דְּהָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוֹק מִינֵּיהּ דְּאִי (יפוק מפומיה מילולא דחול) יִפּוֹק מִנֵיהּ, קָא מְחַלֵּל שַׁבְּתָא. בִּידוֹי, בַּעֲבִידְתָּא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵי אַלְפִין אַמִּין, כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִיהוּ.

It is written: “Let no man go out of his place on the seventh day” (Ex. 16, 29). We have learned that the term “place” signifies the space wherein it is fitting for a man to walk; and esoterically it is the counterpart of the similar term in “Blessed be the glory of the Lord from his place” (Ezek. 3, 12); also in “for the place whereon thou standest ‘, etc. (Ex. 3, 5); it is a place well known on high, and we call it the place wherein is revealed the most high glory in heaven; and hence the warning to the man who is adorned with the holy heavenly crown not to “go out of his place on the seventh day”, that is, not to speak of workaday matters, as that would be a profanation of the Sabbath, nor to do work with his hands, nor to walk beyond the limit of two thousand cubits.