זוהר, פנחס צ״וZohar, Pinchas 96

Segment 1א׳

(ס"א ובחבורא קדמאה) סֹלֶת לְמִנְחָה, לְאַעְלָאָה לְהַאי סֹלֶת, קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה לְמִנְחָה. בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין.

(a variant adds: and in the first composition) Fine flour for a meal-offering: to bring this fine flour before the supernal King as a meal-offering, between two arms.

Segment 2ב׳

רעיא מהימנא וּבְחִבּוּרָא קַדְמָאָה, אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, מֵהַאי אִשְׁתְּמוֹדַע, הָנֵי מִילִּין סְתִימִין אִינּוּן, וְצָרִיךְ לְמִפְתַּח לוֹן קַמֵּי חַבְרַיָּיא, אַבְרָהָם יִצְחָק דְּתָקִינוּ שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, אִתְּמַר עָלַיְיהוּ, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, דָּא יִצְחָק. וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, דָּא אַבְרָהָם. דְּדַרְגִּין דִּלְהוֹן חֶסֶד וָפַחַד. דְּאִתְּמַר עָלַיְיהוּ (ישעיהו ס״ב:ח׳) נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ, וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, אִינּוּן תְּרֵין דְּרוֹעִין דְּמַלְכָּא, דְּאִיהוּ יְדוָֹ"ד, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. סֹלֶת דִּילֵיהּ, דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, סֹלֶת נְקִיָּיה מִסִּטְרוֹי בְּלָא פְּגִימוּ דַּחֲשׁוֹכָא, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת חֲשׁוֹכָא כְּלָל. דְּהָכִי אִינּוּן חֲשׁוֹכִין עִם נְהוֹרִין, כְּבַר קֳדָם מוֹץ וְתֶבֶן.

Ra'aya Meheimna. And in the first composition, the Faithful Shepherd said: From this it is known that these words are hidden, and one must open them before the Companions. Abraham and Isaac, who instituted the morning prayer and minchah — of them it was said, “Yes, My hand has laid the foundation of the earth” (Isa. 48, 13): this is Isaac; “and My right hand has spread out the heavens”: this is Abraham; whose grades are chesed and fear. Of them it was said, “The Lord has sworn by His right hand, and by the arm of His strength” (Isa. 62, 8): these are the two arms of the King, who is the Tetragrammaton, the Central Column. His fine flour — this is the lower Shekinah, His light: fine flour clean on its sides, without blemish of darkness, and without any admixture of darkness at all. For thus are darknesses with lights: like grain before chaff and straw.

Segment 3ג׳

וּבְחוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, מִתְעָרְבִין חֲשׁוֹכִין בִּנְהוֹרִין, וּכְגַוְונָא דְּדָשׁ בַּר נָשׁ תְּבוּאָה, וּלְבָתַר אִיהוּ בּוֹרֵר לָהּ, כְּבוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְמֶעְבַּד בְּרוּחֵיהוֹן, כַּד אִתְעֲרָב בְּהוֹן חֲשׁוֹכִין. וְרָזָא דְּמִלָּה, (תהילים נ״א:י״ט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. דִּבְהָכִי אִתְבַּר חֲשׁוֹכָא, דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דִּמְכַסֵּי עַל רוּחָא, כְּמוֹץ דִּמְכַסֶּה עַל חִטָּה. אוֹ כְּעָנָן, דִּמְכַסֶּה עַל שִׁמְשָׁא, וְלָא מָנַח לֵיהּ לְאַנְהָרָא.

And through the sins of Israel darknesses are mingled with lights. And just as a man threshes grain and afterwards sorts it, as one sorts food out of refuse, so Israel must do with their spirits when darknesses are mingled in them. And the mystery of the matter: “The sacrifices of God are a broken spirit,” etc. (Ps. 51, 19). For thus the darkness is broken, which is the evil inclination, which covers over the spirit like chaff that covers the wheat, or like a cloud that covers the sun and does not let it shine.