זוהר, פקודי כ״בZohar, Pekudei 22

Segment 1א׳

כְּתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, וְכִי בְּגִין דְּיִסְתָּכַּל בַּר נָשׁ עֵינוֹי לְעֵילָּא, וְזָקִיף לוֹן לְעֵילָּא, יָכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּמָה דְּלָא אִתְּרָשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְמֶחמֵי.

It is written: “Lift up your eyes on high, and see: who hath created these? He that bringeth out their hosts by number…. Not one faileth” (Isa. 40, 26). Are we to imagine from this that by lifting his eyes upwards a man can know and see what is not permitted to know and see?

Segment 2ב׳

אֶלָּא שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, מַאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע בְּעוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִזְקוֹף עֵינוֹי לְעֵילָּא, וְיֶחְמֵי כַּמָה חַיָּילִין, וְכַמָּה מַשִׁרְיָין, עוֹבָדִין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, רַבְרְבִין אִלֵּין מֵאִלֵּין. וּכְדֵין תֶּחמוּן וְתִשְׁאֲלוּן וְתֵימְרוּן, מַאן בָרָא אִלֵּין. מִי בָּרָא אֵלֶּה, הָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּמִי, בָרָא אֵלֶּה. דְּהוּא אֲתָר דְּקַיְּימָא מָרוֹם וְגָנִיז וְסָתִים וְלָא יְדִיעַ, (צ"ב ע"א, קס"ח ע"ב) וְקַיְּימָא תָּדִיר לִשְׁאֵלָה, בְּגִין דְּלָא אִתְגַּלְיָיא לְהַהוּא אֲתָר. (בראשית ב' ע"א)

No. The true meaning of the passage is that whoever desires to reflect on and to obtain a knowledge of the works of the Holy One, blessed be He, let him lift his eyes upwards and gaze on the myriads of the hosts and legions of existences there, each different from the other, each mightier than the other. Then will he, while gazing, ask, “Who created these?” Indeed, as has already been expounded elsewhere, “Who created these?” amounts to saying that the whole of creation springs from a region that remains an everlasting “Who?” (Mi?), in that it remains undisclosed.

Segment 3ג׳

הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם, מַאי הַמּוֹצִיא. אֶלָּא בְּגִין דְּהַהוּא אֲתָר דְּאִיהוּ טָמִיר וְגָנִיז, אִיהוּ אַפִּיק כֹּלָּא, בְּרָזָא דְּקוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר. וְהַהוּא קוֹל, אִיהוּ מִסְפָּר דְּכָל חֵילִין עִלָּאִין, וְחוּשְׁבָּנָא דְּכֹלָּא. וּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכַח רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, בְּכָל אִינּוּן סִטְרִין עִלָּאִין, עַד דְּנַגְדִּין דַּרְגִּין, וְאִתְמַשְּׁכָאן לְתַתָּא, וְאִתְפָּרְשָׁאן כַּמָה (ק"מ) חֵילִין לְזִנַּיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ קַיְימָן בְּחוּשְׁבָּנָא, וְאִקְרוּן בִּשְׁמָא. מֵרוֹב אוֹנִים, דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. וְאַמִּיץ כֹּחַ, דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. אִישׁ לא נֶעְדָּר, סִטְרִין דְּנַגְדִּין מִתְּרֵין עֲבָרִין.

“He that bringeth out their host by number”, for inasmuch as that region is undisclosed it brings forth everything by means of the sound that issues from the trumpet, the sound that constitutes the “number” of all the celestial hosts and the sum of the whole of creation; and from thence also proceeds the mystery of sublime faith through all the supernal “sides”, and then extending in grade after grade downwards, and widening out into numerous hosts after their kinds, all of whom are numbered, and “He calleth them all by name.” The verse continues, “By the greatness of his might’,-an allusion to the “right side”, “for that he is strong in power” -alluding to the “left side”, “no one faileth”, this in allusion to the forces emanating from the two sides.