זוהר, בראשית י״זZohar, Bereshit 17

Segment 1א׳

(ואי צלותא לאו איהי שלימא כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה כמא דאת אמרז, (איכה א׳:ג׳) כל רודפיה השיגוה וגו'. ובגין דא מצלין (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית דא משחית. והרבה להשיב אפו דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו. שבעה ממנן אנון ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא אנון מקטרגין ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא.

Prayer which is not whole-hearted is pursued by numbers of destructive angels, according to the Scriptural expression: “all her pursuers have overtaken her, etc.” (Lam. 1, 3).Therefore it is well to preface one’s prayer with the verse, “but he is merciful and forgiveth iniquity, etc.” (Ps. 78, 38). The word “iniquity” signifies Samael, who is the serpent; “he will not destroy” signifies the destroyer; “he turneth his anger away” refers to the demon Af (anger); “and doth not stir up all his wrath” refers to the demon Hemah (wrath). To these powers are attached many destructive angels, which are under seven chiefs with seventy under-chiefs, dispersed in every firmament, and under them are myriads of others.

Segment 2ב׳

ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפלין על רישא ודרועא' אתמר בהו (דברים כ״ח:י׳-י״א) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך. שם יי אוקמוה דאיהי תפילין דרישא. ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא' בצלותא דאיהי (ידו"ד) אדנ"י' מיד כלהון ברחין. הדא הוא דכתיב' (תהילים צ״א:ז׳) יפול מצדך אלף וגו).

When an Israelite wearing fringes and phylacteries prays with devotion, then the words of the Scripture are fulfilled: “All the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon thee and they shall fear thee” (Deut. 28, 10). We have agreed that “the name of the Lord” refers to the phylactery of the head; and when the destructive angels see the name of Tetragrammaton on the head of him who is praying, they at once take to flight, as it is written, “a thousand shall fall at thy side” (Ps. 91, 7).

Segment 3ג׳

וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּחָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא דּוֹחֲקָא דְגָלוּתָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּיא (אמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ובא ליליא דגלותא ואמר) (בראשית ל״ב:ח׳) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. וּפָלִיג עַמָּא קַדִּישָׁא בְּגָלוּתָא לְג' סִטְרִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ג:ב׳) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה בְּרֵישָׁא בְּגָלוּתָא דֶאֱדוֹם, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים. וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים. וּבְגִין דְּחָמָא בָּתַר כֵּן עֲנִיּוּתָא וְצַעֲרָא דִלְהוֹן אָמַר (בראשית כ״ח:כ״א) וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְאָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ.

Jacob foresaw the oppression of the last captivity in the end of days, and therefore “he prayed in that place and tarried there because the sun had set” (Gen. 28, 11), i.e. the night of captivity had come.