זוהר, ויצא ז׳Zohar, Vayetzei 7

Segment 1א׳

פָּתַח חַד בְּרֵיהּ וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:כ״ד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. דָבָר אַחֵר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רָמַז כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְגָּלוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איכה א׳:ו׳) וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, וּכְתִיב גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי וְגו'.

The elder son of the man then discoursed thus: And Jacob went out from Beer-sheba, and went unto Haran. ‘Jacob’, he said, ‘acted in conformity with the verse: “Therefore shall a man leave his father and his mother, and shall cleave unto his wife” (Gen. 2, 24). Or again, his action may be regarded as symbolical of a later time when Israel left the Sanctuary and were driven into exile among the nations, as described in the text: “And gone is from the daughter of Zion all her splendour” (Lam. 1, 6), as well as ill the passage, “Judah is gone into exile because of affliction” (Ibid. 3).’

Segment 2ב׳

פָּתַח אָחֳרָא זְעֵירָא וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגו', מַאי (מ"ט ע"ב) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, לְמַלְכָּא דְּאָזִיל לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא, בָּעֵי לְמִפְגַע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמִלִּין, בְּגִין דְּלָא תִשְׁתַּכַּח גַּבֵּיהּ כְּהֶפְקֵירָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ אִית לֵיהּ עַרְסָא דְדַהֲבָא, וּכְסוּתוּתֵי מְרַקְמָאן בְּאַפְלַטְיָיא, לְמֵיבַת בְּהוּ. וְאִיהִי מְתַקְּנָא עַרְסֵיהּ בְּאַבְנִין (פנחס רכ"ג ע"א, רמ"ג ע"ב) בְּאַרְעָא, וּבְקִיסְטְרָא דְּתִיבְנָא. יִשְׁבּוֹק דִּידֵיהּ, וְיָבִית בְּהוּ לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, וּבְגִין דִּיהֵא רְעוּתָא דִלְהוֹן כְּחֲדָא, בִּדְלָא אֲנִיסוּ. כְּמָה דְאוֹלִיפְנָא הָכָא, דְּכֵיוָן דְּאֲזַל לְגַבָּהּ מַה כְּתִיב, (וילן שם כי בא השמש לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביומא) (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו (שם) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, בְּגִין לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, דְּאָפִילּוּ אַבְנֵי בֵיתָא, רְחִימִין קַמֵּיהּ, לְמֵיבַת בְּהוּ. (ס"א דכתיב וישכב במקום ההוא)

The younger son then began to discourse thus: And he lighted upon the place, and tarried there all night, etc. ‘Even a king,’ he said, ‘when he desires to visit his consort, should coax her and use words of endearment, and not treat her as a mere chattel; and though he should have a golden couch with embroidered coverings in a grand palace, and she prepares for him a bed on the floor of stones with a straw mattress, it is incumbent on him to leave his own couch and lie down on hers, so as to give her satisfaction, and so that their hearts may be united, without any constraint. We learn this lesson from this text, which tells us that when Jacob went unto her, he “took from the stones of the place… and lay down in that place to sleep”, showing that he loved even the stones of that place.’

Segment 3ג׳

בָּכָה רִבִּי יִצְחָק, (ד"א ל"ג וחייך) וְחָדֵי, אָמַר מַרְגְּלָאן אִלֵּין תְּחוֹת יְדַיְיכוּ, וְלָא אֵזִיל בַּתְרַיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אַתְּ תֵּזִיל לְאוֹרְחָךְ, וְאֲנַן נֵיעוּל לְמָתָא לְהִלּוּלָא דְהַאי בְּרִי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא אִית לִי לְמֵהַךְ לְאָרְחִי. אָזִיל לֵיהּ, וְסִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמְרוּ, וְכֹלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמָר. אָמַר, מִלִּין אִלֵּין, מִבְּנֵי בְּנוֹי דְּרִבִּי צָדוֹק חֲלָשָׁא נִינְהוּ. מַאי טַעְמָא אִקְּרֵי חֲלָשָׁא, בְּגִין דְּאַרְבָּעִין שְׁנִין אִתְעַנֵּי עַל יְרוּשְׁלֵם, דְּלָא יִתְחְרַב בְּיוֹמוֹי, וְהֲוָה פָּרִישׁ עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא, רָזִין עִלָּאִין, וְיָהִיב בְּהוּ אָרְחָא לִבְנֵי עָלְמָא, לְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ.

R. Isaac wept for joy, and said: ‘Seeing that such pearls are in your possession, how can I help following you?’ The man said to him: ‘You must leave us, as we have to go to the town to celebrate the wedding of this my son.’ R. Isaac then said: ‘I must then needs go my own way.’ He then went and repeated the expositions he had heard to R. Simeon, who remarked: ‘They indeed spoke well, and all they said about God has been affirmed by us. Moreover, these expositions come from the mouths of the descendants of R. Zadok the invalid. He was called invalid because he fasted forty years, praying that Jerusalem should not be destroyed in his life-time. He used to discover within each word of the Torah profound lessons, from which he deduced the proper rules for the conduct of life.’