זוהר, ויקהל ז׳Zohar, Vayakhel 7

Segment 1א׳

הָכָא אִית לָן סֶמֶךְ בְּעָלְמָא, עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא בְּהַאי עָלְמָא. יוֹנָה דְּנָחַת לַסְּפִינָה, דָּא אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, דְּנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ. אֲמַאי אִתְקְרֵי יוֹנָה. בְּגִין דְּכֵיוָן דְּאִשְׁתְּתָּפַת בְּגוּפָא, כְּדֵין אִיהִי יוֹנָה בְּהַאי עָלְמָא. כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ויקרא כ״ה:י״ז) וְלָא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וּכְדֵין בַּר נָשׁ אָזִיל בְּהַאי עָלְמָא, כַּסְּפִינָה בְּגוֹ יַמָּא רַבָּא, דַּחֲשִׁיבַת לְאִתָּבְּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יונה א׳:ד׳) וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.

In the story of Jonah we have a representation of the whole of a man’s career in this world. Jonah descending into the ship is symbolic of man’s soul that descends into this world to enter into his body. Why is she called Jonah (lit. aggrieved)? Because as soon as she becomes partner with the body in this world she finds herself full of vexation. Man, then, is in this world as in a ship that is traversing the great ocean and is like to be broken, as it says, “so that the ship was like to be broken” (Jonah 1, 4).

Segment 2ב׳

וּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא חָטֵי, וְחָשִׁיב דְּעָרַק מִקַּמֵּי מָארֵיהּ. וְלָא אַשְׁגַּח בְּהַהוּא עָלְמָא. וּכְדֵין אַטִּיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחַ סְעָרָה תַּקִּיפָא. דָּא אִיהִי גְּזֵירַת דִּינָא, דְּקַיְּימָא תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבָעָאת דִּינָא דְּבַר נָשׁ מִקַּמֵּיה, וְדָא אִיהוּ דְּקָא מָטֵי לַסְּפִינָה, וְאַדְכַּר חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ לְאִתָּפְסָא לֵיהּ.

Furthermore, man in this world commits sins, imagining that he can flee from the presence of his Master, who takes no notice of this world. The Almighty then rouses a furious tempest; to wit, man’s doom, which constantly stands before the Holy One, blessed be He, and demands his punishment. It is this which assails the ship and calls to mind man’s sins that it may seize him;

Segment 3ג׳

כֵּיוָן דְּאִתְפַּס בַּר נָשׁ עַל יְדָא דְּהַהִיא סְעָרָה בְּבֵי מַרְעֵיהּ, מַה כְּתִיב וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. אַף עַל גַּב דְּבַר נָשׁ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, נִשְׁמְתָא לָא אִתְּעָרַת לְאָתָבָא קַמֵּי מָארֵיהּ, לְמִפְרַק חוֹבוֹי. מָה כְּתִיב, וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל. מַאן רַב הַחוֹבֵל. דָּא יֵצֶר טוֹב, דְּאִיהוּ מַנְהִיג כֹּלָּא. וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלהֶיךָ וְגוֹ'. לָאו שַׁעֲתָא הוּא לְמִדְּמָךְ, דְּהָא סַלְּקִין לָךְ לְדִינָא, עַל כָּל מָה דְּעַבְדַּת בְּהַאי עָלְמָא, תּוּב מֵחוֹבָךְ.

and the man is thus caught by the tempest and is struck down by illness, just as Jonah “went down into the innermost part of the ship; and he lay, and was fast alseep”. Although the man is thus prostrated, his soul does not exert itself to return to his Master in order to make good his omissions. So “the shipmaster came to him”, to wit, the good prompter, who is the general steersman, “and said unto him: What meanest thou that thou sleepest? Arise, call upon thy God”, etc.; it is not a time to sleep, as they are about to take thee up to be tried for all that thou hast done in this world. Repent of thy sins.