זוהר, ויקהל מ״אZohar, Vayakhel 41

Segment 1א׳

פָּתַח וְאָמַר, (שמות לז) וַיַּעַשׂ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּגִין דִּתְרֵין מַדְבְּחִין הֲווֹ, מַדְבְּחָא דְּעִלָּוָון, וּמַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת בּוּסְמִין, דָּא לְבַר, וְדָא לְגוֹ. הַאי מַדְבְּחָא דִּקְטֹרֶת, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה, אֲמַאי אִקְרֵי מִזְבֵּחַ, וְהָא לָא דַּבְחִין בֵּיהּ דִּבְחִין, וּמִזְבֵּחַ עַל דָּא אִקְרֵי.

R. Simeon further discoursed on the verse: “And thou shalt make an altar (mizbeah) to burn incense upon” (Ex. 30, 1). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem, for we find that there were two altars, namely, the altar of burnt-offering and the altar of incense, the former the outer altar and the latter the inner one. Now, why was the altar of incense called mizbeah (lit. slaughtering-place), seeing that it had no connection with animal slaughter?

Segment 2ב׳

אֶלָּא בְּגִין דְּבָטִיל וְכָפִית לְכַמָּה סִטְרִין בִּישִׁין, וּבְגִין דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא כְּפִית לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה, וְלָא לְמֶהֱוֵי קַטֵּיגוֹרָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ. כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא הֲוָה חָמֵי (ס"א עמודא דעשנא) עֲשָׁנָא דִּקְטֹרֶת דְּסָלִיק, אִתְכַּפְיָיא וְעָרַק, וְלָא יָכִיל לְקָרְבָא כְּלַל לְמַשְׁכְּנָא. וּבְגִין דָּא אִתְדָּכֵי וְלָא אִתְעֲרָב בְּהַהוּא חֶדְוָה דִּלְעֵילָּא, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וּבְגִין דְּחֲבִיבָא כָּל כַּךְ, לָא קָאִים הַהוּא מִזְבֵּחַ, אֶלָּא (ד"א פנימאה) לְגוֹ. דְּהַאי אִיהוּ מִזְבֵּחַ דְּבִרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ, וְעַל דָּא סָתִים מֵעֵינָא.

The explanation is that this altar was efficacious in defeating and subduing the numerous powers of the “other side”, so as to make them powerless and unable to act as accusers. Hence the name mizbeah (place of slaughter). The “evil side”, when it beheld the smoke of the incense ascending in a pillar, was subdued, and fled, and was quite unable to approach the Tabernacle. Now, because that joy was shared by no one beside the Holy One, blessed be He, by reason of this offering being so precious in His sight, that altar was placed in the innermost part of the Tabernacle, for it was the repository of blessings, and was therefore hidden from the eye of man.

Segment 3ג׳

מַה כְּתִיב בְּאַהֲרֹן, (במדבר י״ז:י״ג) וַיַּעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, דְּכָפִית לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה כְּלַל, וְלָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. סִימָנָא דָּא אִתְמְסַר בִּידָנָא, דִּי בְּכָל אֲתָר דְּקָאָמְרֵי בְּכַוָונָה, וּרְעוּתָא דְּלִבָּא עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, דְּלָא שַׁלְטָא מוֹתָנָא בְּהַהוּא אֲתָר, וְלָא יִתְזַק, וְלָא יַכְלִין שְׁאַר עַמִּין לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתָר.

In regard to this, it is written: “And he stood between the dead and the living; and the plague was stayed” (Num. 17, 13). For Aaron put the Angel of Death in chains so that he could not exercise dominion nor execute any judgement. It is a traditional teaching that wherever people recite with heartfelt devotion the portion relating to the incense there will be immunity from death and from injury; nor will any other nation have power over that place.