זוהר, ויקהל כ״טZohar, Vayakhel 29

Segment 1א׳

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים לה) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה וְגוֹ', בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּמֹשֶׁה אַנְפּוֹי כְּאַנְפֵּי שִׁמְשָׁא, וִיהוֹשֻׁעַ כְּאַנְפֵּי סִיהֲרָא. דְּלֵית נְהוֹרָא לְסִיהֲרָא, אֶלָּא נְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא כַּד נָהַר לְסִיהֲרָא, וְסִיהֲרָא מִגּוֹ שִׁמְשָׁא אִתְמַלְּיָיא. וְכַד אִתְמַלְּיָיא, כְּדֵין קַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא.

R. Simeon further discoursed, citing the verse: “And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom, for Moses had laid his hands upon him” (Deut. 34, 9). ‘In many places we have laid down’, he said, ‘that the face of Moses was as the face of the sun, whilst that of Joshua was like that of the moon. For the moon has no light of its own, but receives its light by reflection from the sun until it becomes full, when it may be said to reach its state of completeness.

Segment 2ב׳

אִשְׁתְּלִימוּתָא דְּסִיהֲרָא, מַאן אִיהוּ. רָזָא דְּכֹלָּא, דְּאִקְרֵי דְּמוּת בְּרָזָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה יְיָ'. דְּהָא בִּשְׁמָא דָּא לָא קָאִים, בַּר בְּזִמְנָא דְּקַיְּימָא בְּאַשְׁלְמוּתָא. דְּהָא כַּמָה שְׁמָהָן אִינּוּן דְּאַחֲסִינָא, וְאִתְקְרֵי בְּהוּ כַּךְ כְּפוּם שַׁעֲתָא דְּקַיְּימָא בֵּיהּ, (וכפום שעתא דקיימא ביה) הָכִי אִקְרֵי בְּהַהוּא שְׁמָא מַמָּשׁ. וְכַד קַיְּימָא בְּרָזָא דְּאַשְׁלָמוּתָא וְאִשְׁתְּלִימַת מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אִקְרֵי יְדוָֹ"ד אַשְׁלְמוּתָא דִּילָהּ, כְּאַשְׁלָמוּתָא דִּלְעֵילָּא. (ק ע"ב) דְּיָרְתָא בְּרָתָא לְאִמָּהּ.

The completeness of the moon is when it is called “reflection” (d’muth), in relation to the supernal Sun called TETRAGRAMMATON, for it receives this name only when it is complete, for it has many names according to its various manifestations. So when it is complete on all sides it is called TETRAGRAMMATON, its completeness corresponding to the higher completeness. The Daughter, as it were, is the heiress of the Mother.

Segment 3ג׳

וְהַיְינוּ (ד"א נהירו) בַּחֲמֵיסָר יוֹמִין, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ג:ל״ד) בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה. וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר (יום) לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, כַּד קַיְּימָא עָלְמָא דְּאָתֵי בְּרָזָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן, עַל הַאי חֹדֶשׁ, אִקְרֵי (קפ"ה ע"ב) בֶּעָשׂוֹר. וְכַד אִתְרְשִׁימַת סִיהֲרָא בְּאַשְׁלְמוּתָא חֲדָא בֵּינַיְיהוּ, אִקְרֵי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, דְּהָא ה' אִתְחַבְּרַת וְאִתְחַקְקַת בֵּינַיְיהוּ.

This is the case on the fifteenth day of the month, and thus, “On the fifteenth day of this seventh month is the feast of Tabernacles” (Lev. 24, 34). It is also written, “Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of Atonement” (Ibid. 27), which has the same allusion. When the World-to-be is symbolized hy all the Ten Utterances, and centred in this month, it is first named “ten”, and afterwards when the moon is joined with them in completeness it is named “fifteen”, the He (=5) joining the Yod (= 10), both forming the Divine Name YH.