זוהר, וארא י״חZohar, Vaera 18

Segment 1א׳

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי חִיָּיא, הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, חַבְרַיָּיא כַּד אִינּוּן בְּאוֹרְחָא, בַּעְיָין לְמֵהַךְ בְּלִבָּא חַד. וְאִי אִיעֲרָעוּ, אוֹ אַזְלֵי בְּגַוַויְיהוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא, אוֹ בְּנֵי נָשָׁא דְּלָאו אִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, בָּעוּ לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ. מְנָא לָן. מִכָּלֵב, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:כ״ד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי. מַאי רוּחַ אַחֶרֶת. דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִינוּן מְאַלְּלִין, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:כ״ד) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִינוּן מְאַלְּלִין וְאָתָא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לְחֶבְרוֹן, לְאִשְׁתַּטְּחָא עַל קִבְרֵי אֲבָהָן.

R. Judah and R. Hiya were once walking together. Said R. Hiya: ‘When members of the Fellowship journey together they must be of one heart and mind, and should sinners or persons who have no place in the King’s Palace chance to fall in with them, or to be in their company, they must separate from them. They should take example from Caleb, of whom it is written: “But my servant Caleb, because he had another spirit with him, and hath followed me fully…” (Num. 14, 24). “Another spirit” signifies that Caleb separated himself from the other spies and went alone to Hebron in order to prostrate himself at the cave of Machpelah before the graves of the patriarchs;

Segment 2ב׳

וְחֶבְרוֹן, אִתְיְהִיב לֵיהּ חוּלָק אַחֲסָנָא לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברים א׳:ל״ו) וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ. אֲמַאי יָהִיבוּ לֵיהּ חֶבְרוֹן. אִי בְּגִין דְּאִשְׁתָּטַּח בְּקִבְרֵי אֲבָהָן לְאִשְׁתְּזָבָא מֵהַהוּא עֵיטָא דִּילְהוֹן דְּאִשְׁתְּזִיב. לָא.

And Hebron was allotted to him as his inheritance, as it is written: “To him will I give the land that he hath trodden upon” (Deut. 1, 36). And why was Hebron given to him?

Segment 3ג׳

אֶלָּא, רָזָא דְּמִלָּה שְׁמַעְנָא. כְּגַוְונָא דָּא כְּתִיב, (שמואל ב ב׳:א׳) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְיָ' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָּה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כֵּיוָן דְּהָא מִית שָׁאוּל, וְדָוִד בְּיוֹמֵי דְּשָׁאוּל אִתְמְשַׁח לְקַבְּלָא מַלְכוּ. כֵּיוָן דְּמִית שָׁאוּל אֲמַאי לָא אַמְלִיכוּ לֵיהּ לְדָוִד, וְלָא קַבִּיל מַלְכוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאָתָא לְחֶבְרוֹן, ומַלְכוּ קַבִּיל עַל יְהוּדָה בִּלְחוֹדוֹי שֶׁבַע שָׁנִים, וְאִתְעַכָּב תַּמָּן כָּל הָנֵי שֶׁבַע שָׁנִים. וּלְבָתַר דְּמִית אִישׁ בּוֹשֶת, קַבִּיל מָלְכוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם.

There is an esoteric reason for this, the same which also underlies David’s connection with Hebron. For we find that when Saul died and David enquired of the Lord, “Shall I go up into any of the cities of Judah?”, the answer was that he should go up into Hebron (2 Sam. 2, 1). Now, since Saul was dead and David already the rightful king, why did he not at once proclaim his rule over the whole land? Why was it necessary for him to go to Hebron and there become anointed as king over Judah only for seven years, not being declared monarch over the whole of Israel till after the death of Ish-Bosheth?