זוהר, פקודי כ״חZohar, Pekudei 28

Segment 1א׳

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (תהילים כ״א:ה׳) יְיָ' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶיל מְאֹד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְגוֹ', חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ וְגוֹ', שִׁירָתָא דָּא לָא אָמַר לָהּ דָּוִד, אֶלָּא עַל תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי לָהּ בְּחֵידוּ דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִקְרֵי עֹז, דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן וְגוֹ'. יִשְׂמַח מֶלֶךְ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ד"א דא כנסת ישראל) דְּאִתְקְרֵי מֶלֶךְ, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ה׳) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ.

R. Isaac then followed with a discourse on the verses: “O Lord, in thy strength the king rejoiceth; and in thy salvation how greatly doth he exult! Thou hast given him his heart’s desire… he asked life of thee, thou gavest it to him, even length of days for ever and ever” (Ps. 21, 2-5). He said: ‘David intended in this psalm to sing the praises of the Community of Israel by pointing out that the Holy One, blessed be He, is gladdened by means of the Torah, which is called “strength”, as it is written, “The Lord will give strength unto the people” (Ibid. 21, 11). The “king” in this verse refers to the Holy One, blessed be He,

Segment 2ב׳

וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶיל מְאֹד, דָּא (רכ"ג ע"א) יְשׁוּעָה דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. וַתּוֹשַׁע לוֹ יְמִינוֹ. מַה (דבר אחר) יָּגֶיל מְאֹד, י' יְתֵירָה, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ חֶדְוָה דְּכֹלָּא (דילה), וְכֹלָּא עַל הַאי מֶלֶךְ אִתְּמַר.

and the salvation mentioned is that of the Right.

Segment 3ג׳

חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּדָוִד מַלְכָּא לָא הֲווֹ לֵיהּ חַיִּים כְּלַל, בַּר דְּאָדָם קַדְמָאָה יָהַב לֵיהּ מִדִילֵיהּ. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּדָוִד דְּמַלְכָּא אִתְקָיָּים שִׁבְעִין שְׁנִין. וְאִינּוּן ע' שְׁנִין יָהִב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִינּוּן שְׁנִין דְּאָדָם קַדְמָאָה, וּבְהוּ אִתְקָיָּים, וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ אוֹרִיכוּ דְּיוֹמִין בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְעַל דָּא חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּ לוֹ.

The verse continues: “He asked life of thee, thou gavest it to him, even length of days for ever and ever”. From here we learn that King David was not endowed with any life-duration at all of his own, but it was Adam who made him a gift of a portion of his life, consisting of seventy years. He thus attained length of life, both in this world and in the world to come.