זוהר, הקדמה י״אZohar, Introduction 11

Segment 1א׳

בְּרֵאשִׁית רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיהו נ״א:ט״ז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיִּית לְקָלְהוֹן דְּאִנּוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה דְאִתְחַדָּשׁ בְּאוֹרַיְיתָא עַל יְדָא דְהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא, עָבִיד רְקִיעָא חָדָא.

IN THE BEGINNING. R. Simeon opened his discourse with the text: And I put my words in thy mouth (Is. 51, 16). He said: ‘How greatly is it incumbent on a man to study the Torah day and night! For the Holy One, blessed be He, is attentive to the voice of those who occupy themselves with the Torah, and through each fresh discovery made by them in the Torah a new heaven is created.

Segment 2ב׳

תְּנַן בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא אִתְחַדְּשַׁת מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וְאִתְעַתְּדַת קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְנָשִׁיק לָהּ וְעַטַּר לָהּ בְּשִׁבְעִין עִטְרִין גְּלִיפִין וּמְחַקְּקָן. וּמִלָּה דְּחָכְמְתָא דְּאִתְחַדְּשָׁא, סַלְקָא וְיַתְבָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עַלְמִין. וְטָסָא מִתַּמָּן וְשָׁטָא בְּשִׁבְעִין אֶלֶף עַלְמִין וּסְלִיקַת לְגַבֵּי עַתִּיק יוֹמִין. וְכָל מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין מִלִּין דְּחָכְמְתָא אִנּוּן בְּרָזִין סְתִימִין עִלָּאִין.

Our teachers have told us that at the moment when a man expounds something new in the Torah, his utterance ascends before the Holy One, blessed be He, and He takes it up and kisses it and crowns it with seventy crowns of graven and inscribed letters. When a new idea is formulated in the field of the esoteric wisdom, it ascends and rests on the head of the “Zaddik, the life of the universe”, and then it flies off and traverses seventy thousand worlds until it ascends to the “Ancient of Days”. And inasmuch as all the words of the “Ancient of Days” are words of wisdom comprising sublime and hidden mysteries,

Segment 3ג׳

וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא דְחָכְמְתָא דְּאִתְחַדְּשַׁת הָכָא כַּד סַלְקָא אִתְחַבְּרַת בְּאִנּוּן מִלִּין (דרזין) דְּעַתִּיק יוֹמִין וְסַלְקָא וְנַחְתָא בַּהֲדַיְיהוּ וְעָאלַת בְּתַמְנֵיסַר עָלְמִין גְּנִיזִין (ישעיהו ס״ד:ג׳) דְּעַיִן לא רָאֲתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ. נַפְקֵי מִתַּמָּן וְשָׁטָאן וְאַתְיָין מְלֵיאָן וּשְׁלֵמִין וְאִתְעַתָּדוּ קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָרַח עַתִּיק יוֹמִין בְּהַאי מִלָּה וְנִיחָא קַמֵּיהּ מִכֹּלָא. נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְאַעְטַר לָהּ (שמות י"ד) בִּתְלַת מְאָה וְשִׁבְעִין אֶלֶף עִטְרִין. הַהִיא מִלָּה טָסַת וְסַלְקָא וְנַחְתָא וְאִתְעֲבִידָא רְקִיעָא חָדָא.

that hidden word of wisdom that was discovered here when it ascends is joined to the words of the “Ancient of Days”, and becomes an integral part of them, and enters into the eighteen mystical worlds, concerning which we read “No eye hath seen beside thee, O God” (Ibid. 64, 3). From thence they issue and fly to and fro, until finally arriving, perfected and completed, before the “Ancient of Days”. At that moment the “Ancient of Days” savours that word of wisdom, and finds satisfaction therein above all else. He takes that word and crowns it with three hundred and seventy thousand crowns, and it flies up and down until it is made into a sky.