זוהר, בשלח כ״גZohar, Beshalach 23

Segment 1א׳

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִילָנָא חַד רַבְרְבָא עִלָּאָה, תַּקִּיפָא, בֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, אִתְתָּקַּף בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, דְאִסְתָחֲרָאן (נ"א דאתחברן) בְּדוּכְתַּיְיהוּ. שִׁבְעִין עֲנָפִין סַלְּקִין בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, בְּעִקַר שָׁרְשׁוֹי יַנְקִין אִינּוּן סַחֲרָנֵיהּ, וְאִינּוּן עֲנָפִין דְּמִשְׁתַּכְחִין בְּאִילָנָא.

Said R. Simeon: ‘There is a mighty and wondrous tree in the celestial sphere which supplies nourishment to beings above and below. It has twelve boundaries and stretches along the four sides of the world which encompass it. Seventy branches ascend from it and imbibe nourishment from its roots. Each branch, as the time arrives for it to be dominant, endeavours to drain the whole life of the tree, which is the essence of all the branches, and without which they would not exist.

Segment 2ב׳

כַּד מָטֵי עִדַן שֻׁלְטָנֵיהּ דְּכָל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֻלְּהוּ עֲנָפִין, הַהוּא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ, וְיִשְׂרָאֵל אֲחִידָן בֵּיהּ. כַּד מָטָא עָלַיְיהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דְּהַהוּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, חוּלָקָא דְּיִשְׂרָאֵל. בָּעֵי לְנַטְרָא לוֹן, וּלְמֵיהַב שְׁלָמָא בְּכֻלְּהוּ. וְעַל דָּא שִׁבְעִים פָּרֵי הֶחָג, לְמִיהַב שְׁלָמָא לְשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּבְגוֹ אִילָנָא.

Israel clings to the main body of the tree, and when its time comes to be dominant it endeavours to protect the branches and to give peace to all. This is also symbolized by the seventy oxen offered on the feast of Tabernacles. Therefore it says: “Who is like unto thee among the gods (elim), O Lord?”; elim in the sense of “trees”, as in the passage, “for ye shall be ashamed of the elim (terebinths) which ye desired” (Isa. 1, 29).

Segment 3ג׳

וְעַל דָּא מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. (מאי באלים. אילנא. כמה דאת אמרז, (ישעיהו א׳:כ״ט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא) מִי כָּמֹכָה דְּיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וִירַחֵם עַל כֹּלָּא. מִי כָּמֹכָה בְּכָל הַהוּא סַחֲרָנֵיהּ דְּאִילָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיר לְכֹלָּא, נָטִיר לְכָל שְׁאַר, וְלָא בַּעְיָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא. מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, בְּהַהוּא חֵילָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, וְאִקְרֵי כֹּחַ יְיָ' נֹעַם יְיָ', וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵי.

“Who among these is like unto Thee, Who hast pity on all? Among the surroundings of the tree is any like unto Thee, eager to be the guardian of all, even when it dominates them”, not wishing to destroy them? “Who is like unto Thee, glorified in holiness?” Namely, in that supreme power called “Holiness”, “power of the Lord”, “pleasantness of the Lord”, as already stated.’ “Who is like unto Thee?” R. Jose discoursed on the verse: “I have seen all the works that are done under the sun, and, behold, all is vanity and breaking of spirit” (Eccl. 1, 14).