זוהר, בראשית ל׳Zohar, Bereshit 30

Segment 1א׳

תָּנִינָן כָּל שְׁלמֹה דְּאִתְּמָר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַלְכָּא דִשְׁלָמָא דִילֵיהּ. בְּמֶלֶךְ (ס"א בנוקבי מלכא) סְתָם בְּנוּקְבָא. מִלָּה (נ"א מלך) תַּתָּאָה בְּעִלָּאָה. וְרָזָא דְמִלָּה דִּירָתָא תַּתָּאָה לְעִלָּאָה תַּרְוַויְיהוּ כְּחַד. וְהַיְנוּ בַּיִ"ת דִּכְתִיב, (האזינו רצא א) (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבְנְה בַּיִת. וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ט׳) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. אַפִּרְיוֹן דָּא תִּקּוּנָא דְעָלְמָא תַּתָּאָה מֵעָלְמָא עִלָּאָה.

We have been taught that wherever the name Solomon occurs in the Song of Songs, it refers to “the King to whom peace belongs”, while the term “king”, simply, refers to the Female. The lower is contained in the upper, and the mnemonic is that the lower is heir to the upper, so that both are as one, together constituting beth (=bayith, house), as it is written, “With wisdom a house (bayith) is builded” (Prov. 24, 3). Now it is written: The king Solomon made him a palanquin of the trees of Lebanon (S. S. 3, 9). The “palanquin” is the maintenance of the lower world through the agency of the upper world.

Segment 2ב׳

דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא הֲוָה סָתִים שְׁמֵיהּ בֵּיהּ וְלָא (נ"א הוה) הוּא שְׁמֵיהּ סָתִים בְּגַוֵּיהּ חָד וְלָא קַיְימָא מִלָּה (והוא הוה בלחודוי) עַד דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא (דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא) לְמִבְרֵי עָלְמָא וְהֲוָה רָשִׁים וּבָנֵי וְלָא קַיְימָא, עַד דְּאִתְעַטַּף בְּעִטּוּפָא חַד דְּזִיהֲרָא (עלאה דמחשבה) וּבָרָא עָלְמָא (נ"א ימינא דעלמא קדמאה) (נ"א שמים).

Before God created the world, His name was enclosed within Him, and therefore He and His name enclosed within Him were not one. Nor could this unity be effected until He created the world. Having, therefore, decided to do so, He traced and built, but the aim was not attained until He enfolded Himself in a covering of a supernal radiance of thought and created therefrom a world.

Segment 3ג׳

וְאַפִּיק (אילנין) אֲרָזִין עִלָּאִין רַבְרְבִין מֵהַהוּא נְהוֹרָא (נ"א וזיוא רבא) זִיהֲרָא עִלָּאָה (נ"א חד דזהר ימינא עלאה), וְשַׁוֵּי רְתִיכוּ עַל תְּרֵין וְעֶשְׂרִין אַתְוָון רְשִׁימִין אִתְגְלִיפוּ בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן וְאִתְיַישְׁבוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. וּכְתִיב, (ויצא קסב ב) (תהילים ק״ד:ט״ז) אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (דהא מאלין עביד ההוא אפריון).

He produced from the light of that supernal radiance mighty cedars of the upper world, and placed His chariot on twenty-two graven letters which were carved into ten utterances and infixed there. Hence it is written, “from the trees of Lebanon”, and it is also written, “the cedars of Lebanon which he hath planted” (Ps. 104, 16).