יורה דעה ר״יYoreh De'ah 210

Se’if 1א׳

אֵין הַנֶּדֶר חָל עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הָיָה בְּלִבּוֹ מִפַּת חִטִּים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת שְׂעוֹרִים, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם הָיָה בְּלִבּוֹ פַּת חִטִּים אוֹ פַּת שְׂעוֹרִים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת סְתָם, אָסוּר בְּשֶׁל חִטִּים לְבַד אוֹ (בְּשֶׁל) שְׂעוֹרִים לְבַד (דְּכֵן מַשְׁמָע בסי' רי"ז ס"ט). וְאִם נָדַר עַל דַּעַת אֲחֵרִים, אֵינוֹ תָּלוּי בְּלִבּוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶׁיֹּאמְרוּ אֲחֵרִים שֶׁהוּא דַּעְתָּם, כָּךְ יָחוּל הַנֶּדֶר.

A vow is invalid unless one's heart and lips (intention and speech) are aligned. Therefore if one intended to say 'wheat bread' and actually said 'barley bread', both kinds are permitted. If one, however, intended to say 'wheat bread' (RAMA: or barley bread) and just said "bread", they are only forbidden to eat wheat bread. (RAMA: or only barley bread.) And if one vows according to the intention of others, the definitions follow those of the other, and the vow applies to these.

Se’if 2ב׳

הַנּוֹדֵר בַּחֲלוֹם, אֵינוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי וְיַתִּירוּ לוֹ בַּחֲרָטָה כְּאִלּוּ נָדַר בְּהָקִיץ (תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם. מִיהוּ אִי לֵית לֵיהּ בְּקַלּוּת עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי, יַתִּירֶנּוּ בִּשְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר נֶדֶר (רשב"א סִימָן תרס"ח).

One who vows in their dream, it is meaningless and they don't need it to be annulled. However, there are those who say that it has to be annulled by ten literate judges (RAMA: And they find a point of regret, as if they had vowed awake.) And this [second] opinion should be heeded. RAMA: However, if it is difficult to find ten literate judges, one can then do it with three, as usual.

Se’if 3ג׳

הַנּוֹדֵר וְחוֹזֵר בּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁמִּיחוּ בּוֹ אֲחֵרִים תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְנִדְרוֹ (סְבָרַת הָרַב, וּבָזֶה יִשֵּׁב הַשָּׂגַת הָרַאֲבַ"ד עַל הַרַמְבַּ"ם וּדְלֹא כְּבֵית יוֹסֵף), לֹא הָוֵי נֶדֶר; וְהוּא שֶׁאוֹמֵר כָּךְ בְּפִיו, אֲבָל אִם אָמַר חָזַרְתִּי בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם.

One who vows and retracts within the space of an utterance, or upon whom others protested within the space of an utterance and he accepted their words within the space of an utterance of his vow (the reasoning of the Rav, and by this the objection of the Raavad against the Rambam is settled, and not like the Beit Yosef) — it is not a vow; and that is where he says so with his mouth, but if he said: I have retracted, in his heart, it is nothing.