אורח חיים תקע״טOrach Chayim 579

Se’if 1א׳

בְּכָל יוֹם מִשִּׁבְעָה תַּעֲנִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים מִתְפַּלְּלִים עַל סֵדֶר זֶה: מוֹצִיאִים אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְכָל הָעָם מִתְקַבְּצִים וּמִתְכַּסִים בְּשַׂקִּים, וְנוֹתְנִים אֵפֶר מַקְלֶה (פֵּרוּשׁ אֵפֶר שֶׁל דָּבָר שֶׁנִּשְׂרַף, לַאֲפוּקֵי עָפָר בְּעָלְמָא שֶׁגַּם הוּא נִקְרָא אֵפֶר) עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וְעַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדֵי לְהַגְּדִיל הַבְּכִיָּה וּלְהַכְנִיעַ לִבָּם, וְאֶחָד מִן הָעָם נוֹטֵל הָאֵפֶר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין, כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ וְיָשׁוּבוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ; וְאַחַר כָּךְ מַעֲמִידִים בֵּינֵיהֶם זָקֵן חָכָם, וְהֵם יוֹשְׁבִים; לֹא הָיָה שָׁם זָקֵן חָכָם, מַעֲמִידִין חָכָם; לֹא הָיָה שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, מַעֲמִידִין אָדָם שֶׁל צוּרָה וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים (פֵּרוּשׁ דְּבָרִים שֶׁכּוֹבְשִׁין וּמְעוֹרְרִין הַלֵּב לִתְשׁוּבָה): אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם (יוֹנָה ג, י), וּבְקַבָּלָה הוּא אוֹמֵר: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם (יוֹאֵל ב, יג), וּמוֹסִיף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ כְּפִי כֹּחוֹ עַד שֶׁיַּכְנִיעַ לִבָּם וְיָשׁוּבוּ תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה; וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר זֶה דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה וּמַעֲמִידִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִית אֵלּוּ; וְאִם הָיָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, מִתְפַּלֵּל; וְאִם לָאו, מוֹרִידִין אַחֵר. וּמִי הוּא הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, אִישׁ שֶׁהוּא רָגִיל בִּתְפִלָּה, וְרָגִיל לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וּמְטֻפָּל וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וְלֹא יִהְיֶה בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל קְרוֹבָיו וְהַנִּלְוִים אֵלָיו בַּעַל עֲבֵרָה, אֶלָּא יִהְיֶה בֵּיתוֹ רֵיקָן מִן הָעֲבֵרוֹת, וְלֹא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב; וְאִם הָיָה זָקֵן עִם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה מְפֹאָר; וְאִם אֵינוֹ זָקֵן, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, יִתְפַּלֵּל.

The order of prayer on these fasts, consisting of three sections:Every day from the seventh day of withholding rain, following the established order of these fasts, the people gather and go out with the ark to the city square. The entire community assembles, covering themselves with sackcloth and placing ash from burnt material (meaning ash from something that has been burned, distinct from regular dust, which is also called ash) on the ark and on the Torah scroll. This is done to intensify the weeping and to humble their hearts. One of the people takes the ash and places it on the head of the leader and the head of the court, in the place where they put on tefillin, so they may be ashamed and repent. Each person then takes and places it on his own head. Afterwards, they arrange a wise elder among them, and if there is no wise elder, they appoint a sage. If neither is present, they appoint someone of stature and say before them words of rebuke, meaning words that provoke and stir the heart towards repentance. They emphasize that neither sackcloth nor fasting alone cause repentance, but rather true repentance and good deeds. We find in the case of the people of Nineveh, it is not said, 'God saw their sackcloth and their fasting,' but rather, 'God saw their deeds.' In accordance with his ability, the person addressing them continues with these matters until he softens their hearts, and they fully repent. After concluding these words of rebuke, they stand in prayer and appoint a prayer leader suitable for these fasts. If the one who spoke the words of rebuke is fit to pray, he prays. If not, someone else is chosen to lead the prayer. Who is fit to lead the prayer on these fasts? A person who is accustomed to praying regularly, is familiar with reading from the Torah, Prophets, and Writings, is morally upright, has toiled in the field, has not had a child or relative who transgressed, has an empty house of transgressors, has not acquired a bad reputation in his youth, is humble, pleasant to people, and has a pleasant voice. If he is elderly, with all these qualities, he is honored. If not, as long as he possesses all these qualities, he should lead the prayer.

Se’if 2ב׳

סֵדֶר הַתְּפִלָּה וְשֵׁשׁ בְּרָכוֹת שֶׁהוּא מוֹסִיף וּתְקִיעוֹת שֶׁהוּא תּוֹקֵעַ, מְבֹאָר יָפֶה בַּטּוּר סִימָן זֶה.

2. The order of the prayer, the Sixteen Blessings (Shemoneh Esrei), which is an addition, and the blowing of the shofar, is explained well in Tur, Chapter 7.

Se’if 3ג׳

שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ, אַחַר שֶׁמִּתְפַּלְּלִים, יוֹצְאִים כָּל הָעָם לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּבוֹכִים וּמִתְחַנְּנִים שָׁם, כְּלוֹמַר: הֲרֵי אַתֶּם מֵתִים כָּאֵלּוּ, אִם לֹא תָּשׁוּבוּ מִדַּרְכְּכֶם וּלְפִי זֶה אִם אֵין קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים עַל קִבְרֵי כּוּתִים (גְּמָרָא).

3. After completing these seven fasts, following the prayer, the entire community goes to the cemetery, weeping and pleading there. This means they address the deceased, saying, 'Behold, you are dead as if you do not repent from your ways.' (According to this, if there are no Jewish graves, they go to the graves of non-Jews.) (Talmud).