חושן משפט תכ״וChoshen Mishpat 426

Se’if 1א׳

חייב אדם להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו. ובו סעיף אחד: הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו או שידע בעכו"ם או באנס שהו' בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך:

The obligation for a man to save his friend in body, money, or the like. One who saw his fellow drowning, or threatened by thieves or by a wild animal, and could have either saved him himself or hired others to save him – and he did not – or someone who heard that gentiles or informants are plotting against someone or preparing to ensnare him – and he did not reveal this to his friend and tell him – or someone who knew that a gentile or violent man was approaching his fellow, and he could have appeased him and changed his attitude towards his fellow – and he did not appease him – in all such situations, he has transgressed, “Do not stand idly by the blood of your neighbor.”