הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב׳Foreign Worship and Customs of the Nations 2

Halacha 1א׳

עִקַּר הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אֶחָד מִכָּל הַבְּרוּאִים לֹא מַלְאָךְ וְלֹא גַּלְגַּל וְלֹא כּוֹכָב וְלֹא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת וְלֹא אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים מֵהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד יוֹדֵעַ שֶׁה' הוּא הָאֱלֹהִים וְהוּא עוֹבֵד הַנִּבְרָא הַזֶּה עַל דֶּרֶךְ שֶׁעָבַד אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דּוֹרוֹ תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְעִנְיָן זֶה הוּא שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלָיו וְאָמְרָה (דברים ד יט) "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ" וְגוֹ' (דברים ד יט) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכָל הָעַמִּים". כְּלוֹמַר שֶׁמָּא תָּשׁוּט בְּעֵין לִבְּךָ וְתִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ הֵן הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם וְהֵם שֶׁחָלַק ה' אוֹתָם לְכָל הָעוֹלָם לִהְיוֹת חַיִּים וְהוֹוִים וְאֵינָם נִפְסָדִים כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם וְתֹאמַר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם וּלְעָבְדָן. וּבָעִנְיָן הַזֶּה צִוָּה וְאָמַר (דברים יא טז) "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם". כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִּטְּעוּ בְּהִרְהוּר הַלֵּב לַעֲבֹד אֵלּוּ לִהְיוֹת סַרְסוּר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַבּוֹרֵא:

The essential principle in the precepts concerning idolatry is that we are not to worship any thing created—neither angel, sphere, star, none of the four elements, nor whatever has been formed from them. Even if the worshipper is aware that the Eternal is God, and worships the created thing in the sense in which Enosh and his contemporaries did, he is an idolater. It is against this that the Torah warns us when it says "And lest thou lift up thine eyes unto heaven, and seest the sun…. which the Lord, thy God hath alloted unto all the peoples" (Deut. 4:19). This means that when your mind roams and you observe that the world is guided by these spheres and that God placed them in the world, as beings that live, endure permanently, and do not disintegrate, like all other things, you may say that it is proper to bow down to these spheres and worship them. Concerning this tendency, God commanded and said, "Take heed lest your heart be deceived" (Deut. 11:16); that is to say, do not be led astray by the fancies of your mind, to worship these beings as intermediaries between yourselves and the Creator.

Halacha 2ב׳

סְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּעֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ עִקַּר עֲבוֹדָתָהּ וּמַה מַּעֲשֶׂיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ. צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים כְּלָל וְלֹא נְהַרְהֵר בָּהּ וְלֹא בְּדָבָר מִדְּבָרֶיהָ. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ד) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים". וּבָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר (דברים יב ל) "וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ", שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עַל דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה עוֹבְדָהּ, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ וְלַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:

Many volumes have been composed by idolaters on idolatry, dealing with its essential principle, rites and rules. The Holy One, blessed be He, has enjoined us not to read these books, nor to meditate upon idol-worship, nor upon anything appertaining to it. It is even forbidden to gaze upon the picture of an idolatrous figure, as it is said "Turn ye not unto the idols" (Lev. 19:4). In this connection it is further said "And that thou inquirest not after their gods, saying 'How do these nations serve'" (Deut. 12:30). That means that you shall not enquire in regard to an idol, as to the mode of its worship, even if you are not worshipping it. For this would cause you to turn after it and do as the idolaters do, as the text continues "Even so will I do likewise" (Deut. 12:30).

Halacha 3ג׳

וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְנֶה אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁהוּא גּוֹרֵם לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחְשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד. פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפְעָמִים יַחְשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ. מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא הִיא אֵינָהּ. וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדִין בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְנֶאֱמַר בָּהּ (במדבר טו לט) "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים". כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות יב ב) "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת" וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ מַלְקוֹת:

All these prohibitions come under one category—not to turn to idolatry. Whoever turns towards it, by an overt act, is punished with stripes. It is not only idolatry to which we must not turn in thought. We are likewise warned not to permit any thought to enter our minds, that might cause one to reject a fundamental principle of the Torah. We must not turn our minds to such a thought and thus be drawn after the imaginations of our hearts. For the mind is limited; not every mind is capable of attaining knowledge of the truth in its purity. If every man were to follow after the vagaries of his heart, the result would be universal ruin, ensuing from the limitations of the human intellect. How so ? Sometimes one will be drawn to idolatry. Sometimes he will waver in his mind concerning the Unity of God, as to whether He is One or He is not One. He will speculate on what is above (the visible universe), what below it, what existed before the Creation, what will exist after the world comes to an end. Sometimes he will muse concerning Prophecy, and say to himself 'Perhaps it is true, perhaps it is not'. Sometimes he will harbour similar doubts concerning the Torah as to whether it is of divine origin, or not. And such a person, being ignorant of the logical principles which need to be applied in order to attain positive truth, will lapse into heresy. In this regard, the Torah exhorted us "And that ye go not about after your heart nor after your eyes, after which ye use to go astray" (Num. 15:39). This means "You shall not allow yourselves to be drawn, each one after his own limited intelligence, and imagine that his mind is attaining truth." The sages thus explained the text quoted above (Num. 15:39); "After your heart" refers to heresy. "After your eyes" refers to lechery." Although the violation of this prohibition may result in forfeiture of life hereafter, it is not punished with stripes. This is in accordance with the principle that an infraction which does not involve a physical act does not render one liable to that penalty.

Halacha 4ד׳

מִצְוַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד הַמִּצְוֹת כֻּלָּן הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כב) "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת" וְגוֹ' וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כג) "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם". וְכָל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם וְהוּא עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן:

The precept relating to idolatry is equal in importance to all the other precepts put together, as it is said, "And when ye shall err and not observe all these commandments" (Num. 15:22). This text has traditionally been interpreted as alluding to idolatry; hence the inference that acceptance of idolatry is tantamount to repudiating the whole Torah, the prophets and everything that they were commanded, from Adam to the end of time, as it is said "From the day that the Lord gave commandment and onward, throughout your generations" (Num. 15:23). And whoever denies idolatry confesses his faith in the whole Torah, in all the prophets and all that the prophets were commanded, from Adam to the end of time. And this is the fundamental principle of all the commandments.

Halacha 5ה׳

יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרְסִים מִיִּשְׂרָאֵל אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב יט) "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים". וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת דְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תּוֹרָה לְהַכְעִיס בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בָּזֶה עָוֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה ח) "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ". וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל אֶפִּיקוֹרוֹס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

An Israelite who worshipped an idol is regarded as an idolater in all respects and not as an Israelite who committed a transgression, the penalty for which is death by stoning. A pervert to idolatry is regarded as having renounced the whole of the Torah. So too, the infidels in Israel are in no wise to be regarded as Israelites; as it is said, "None that go unto her return, neither do they attain the paths of life" (Prov. 2:19). Infidels are those who, in respect to the follies of which we have spoken, go after the fancies of their hearts, till at last they become transgressors of the fundamental precepts of the Torah, in a spirit of defiance and arrogance, asserting that there is nothing wrong in what they do. It is forbidden to hold converse with them or give them any reply, as it is said, "And come not nigh the door of her house" (Prov. 5:8). The mind of the infidel tends towards idolatry.

Halacha 6ו׳

כָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְאֶחָד הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֶחָד הַמְגַדֵּף אֶת ה' שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו ל) "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף". לְפִיכָךְ תּוֹלִין עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִין אֶת הַמְגַדֵּף וּשְׁנֵיהֶם נִסְקָלִין. וּמִפְּנֵי זֶה כָּלַלְתִּי דִּין הַמְגַדֵּף בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר הֵם:

Whoever acknowledges that idolatry is true, even if he does not worship an idol, reviles and blasphemes the honoured and revered Name of God. The idolater and the blasphemer are in the same class, as it is said, "But the soul that doeth aught with a high hand, whether he be home-born or a stranger, the same blasphemeth the Lord" (Num. 15:30). Hence, the idolater is hanged, just as the blasphemer is hanged, both being previously stoned. I have accordingly included the law of the blasphemer among the laws of idolatry, since both the blasphemer and the idolater deny the fundamental principles of our religion.

Halacha 7ז׳

וְאֵלּוּ הֵן דִּינֵי הַמְגַדֵּף. אֵין הַמְגַדֵּף חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֶׁהוּא אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוּ"ד וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד טז) "וְנֹקֵב שֵׁם ה'", עַל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד חַיָּב סְקִילָה וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִים בְּאַזְהָרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל:

The following are the rules concerning the blasphemer. The blasphemer does not incur the penalty of death by stoning till he has pronounced the proper Name of God which is written Aleph, Daleth Nun, Yod, and cursed it, invoking one of the names of the Deity that may not be erased, as it is said "And he that blasphemeth the name of the Lord (shall be put to death) (Lev. 24:16). Blaspheming the Proper Name of God is punished by stoning; but one who blasphemes any of the attributive names of God, only violates a prohibition. One authority declares that the extreme penalty is incurred only when the Tetragrammaton (J.H.V.H.) is blasphemed. I am of the opinion that the blasphemer is stoned, who uses either of the Proper Names.

Halacha 8ח׳

אַזְהָרָה שֶׁל מְגַדֵּף מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כז) "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". בְּכָל יוֹם וָיוֹם בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּיִים יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי. נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אֶת כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ וְהוּא אוֹמֵר וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי. וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן לוֹמַר כָּזֶה שָׁמַעְתִּי:

Whence is the prohibition of blasphemy derived ? From the text "Thou shalt not revile God" (Ex. 22:27). The witnesses are examined day after day, using allusive terms such as the phrase "Let José smite José". When the trial is concluded, the Court is cleared and the senior witness is again questioned. The judges say to him 'declare what thou didst hear, explicitly'. He makes the declaration. The judges rise and rend their garments; these rents are never sewn up. The second witness then says 'I heard the same as he did'. If there were many witnesses, each of them has to declare, 'I heard the same as the previous witness'.

Halacha 9ט׳

מְגַדֵּף שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ כְּלוּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגִּדֵּף בְּעֵדִים נִסְקָל. מִי שֶׁגִּדֵּף אֶת הַשֵּׁם בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קַנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ וְהוֹרְגִים אוֹתוֹ. וְאִם לֹא הֲרָגוּהוּ קַנָּאִים וּבָא לְבֵית דִּין אֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים:

If the blasphemer retracts the blasphemy, even immediately after it has been uttered, it is of no avail. One who blasphemed in the presence of witnesses is put to death by stoning. If one blasphemed the Name of God, invoking the name of an idol, zealots attack him and put him to death. If they have not slain him, and he appears before the Court, he is not stoned unless he has blasphemed, invoking one of the Proper Names of God.

Halacha 10י׳

כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם חַיָּב לִקְרֹעַ וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּיִין חַיָּב לִקְרֹעַ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב לִקְרֹעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. וְלֹא קָרְעוּ אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה הָיָה יִשְׂרָאֵל מוּמָר. כָּל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִים סוֹמְכִים אֶת יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד עַל רֹאשׁ הַמְגַדֵּף וְאוֹמֵר לוֹ דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִים עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם:

Whoever hears the Name of God blasphemed—even if it be one of the attributive Names—must rend his garments, provided that he hears the blasphemy uttered by an Israelite. Whether he hears it directly from the blasphemer, himself, or hears it reported by one who heard it from the blasphemer, he has to rend his garments. But one who hears a blasphemy uttered by an idolater is not obliged to rend his garments. The reason why Eliakim and Shebna rent their garments (when they heard Rabshakeh blaspheming) (II Kings ch. 18), was because Rabshakeh was an apostate. All the witnesses and judges place their hands, one after another, upon the head of the blasphemer and say to him 'Thy blood be upon thy head, for thou hast brought it on thyself'. Of all those, who are condemned to death by the Court, the blasphemer is the only one in whose case imposition of hands is required, as it is said, "And let all that heard him lay their hands upon his head" (Lev. 24:14).