הלכות ברכות א׳Blessings 1

Halacha 1א׳

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.

It is an affirmative precept of the Torah to say Grace after a meal, as it is said, "And thou shalt eat and be satisfied and shalt bless the Lord, thy God" (Deuteronomy 8:10). The Torah only imposes the obligation on a person when he is satisfied; for it is said, "When thou hast eaten and art satisfied, thou shalt bless etc." According to the ordinances of the sages, however, even if one has eaten only as much food as the size of an olive, he recites Grace after the meal.

Halacha 2ב׳

ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה וכן אם הריח ריח טוב מברך ואחר כך יהנה ממנו וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.

It is also an ordinance of the Sages that before partaking of any food, a blessing is first recited and then it is eaten. And however little one intends to eat or drink, the blessing is first recited and then the refreshment is taken. So too, one who wishes to smell a fragrant odor first recites the blessing and then enjoys the fragrance. Whoever partakes of any enjoyment without reciting a blessing commits a trespass. It is also an ordinance of the sages that a blessing is to be recited after eating or drinking, provided that the quantity drunk is at least a quarter of a log (equal to the volume of an egg and a half), and the food eaten is at least as much as an olive in size. A cook who is tasting food does not need to recite a blessing before or after doing so, provided that the quantity tasted is less than a quarter of a log.

Halacha 3ג׳

וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה.

And just as blessings are recited when partaking of material enjoyments, so when about to fulfill any precept, a blessing is said, after which the precept is performed. The sages have moreover instituted several blessings of praise and thanksgiving and petition, in order that when not partaking of material enjoyments nor engaged in the fulfillment of religious duties we should constantly have God in mind.

Halacha 4ד׳

נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים ברכות הנייה וברכות מצות וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.

All blessings accordingly fall into three kinds; blessings recited when partaking of material enjoyments, blessings recited when fulfilling religious duties, and blessings of thanksgiving, which have the character of praise, thanksgiving and supplication, and the purpose of which is that we should always have the Creator in mind and revere Him.

Halacha 5ה׳

ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אא"כ היתה סמוכה לחבירתה.

The forms of all the blessings were established by Ezra and his Court. It is not proper to vary them, or add to or take aught away from any one of them. Whoever deviates from the form which the Sages have given to the Blessings, is in error. Any blessing in which the name of God and His Sovereignty are not mentioned is not regarded as a blessing, unless it follows immediately another blessing.

Halacha 6ו׳

וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא.

All blessings may be recited in any language, provided that the form instituted by the sages is followed. And if the form has been changed, the duty of reciting the blessing is discharged, since the name of God and His sovereignty as well as the subject matter of the blessing have been mentioned, even though in a foreign tongue.

Halacha 7ז׳

כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.

All blessings should be so recited that the reciter hears what he is saying. But if he has not recited the blessings so that he can hear them, he has nevertheless fulfilled his duty, whether he uttered them with his lips or recited them mentally.

Halacha 8ח׳

כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית וכן כל כיוצא בזה.

There must be no interruption between the recital of any blessing and that for which it is recited. If such an interruption has taken place, the blessing must be repeated. If the interruption was in connection with matters appertaining to the blessing, the blessing need not be recited a second time. For example, a person recites the blessing over bread; and, before he eats it, says "Bring salt", "bring the cooked course", "give food to So and So", "Feed the cattle", he need not recite the blessing a second time. The same is the rule in similar cases.

Halacha 9ט׳

כל הברכות כולם מותר לטמא לברך אותן בין שהיה טמא טומאה שהוא יכול לעלות ממנה בו ביום בין טומאה שאינו יכול לעלות ממנה בו ביום ואסור למברך לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת.

All blessings may be recited by one ritually unclean, whether the uncleanness is of such a nature that he can free himself of it the same day or not. It is forbidden to a male to recite blessings while in a nude state.

Halacha 10י׳

כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן.

Blessings, even when they have already been recited by a person in fulfillment of his obligation, may be said by him, a second time, on behalf of others who have not said them, so as to free them of their obligation. Blessings recited on partaking of refreshments, when this is not a religious duty, form an exception. A person may only recite the blessings on behalf of others, when he also partakes of the refreshment. But when the refreshment is also a religious duty, as, for instance, eating unleavened bread on the first nights of Passover, eating bread or drinking wine at the inauguration of Sabbath and Festival, a person may recite the blessings for others who eat and drink, without having to join them.

Halacha 11י״א

כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו.

He who hears any blessing from beginning to end, with the intent to fulfill his obligation (to recite that blessing) has fulfilled his obligation, even if he has not responded "Amen". Whoever responds Amen after a blessing has been said is in the same category with the reciter, provided that the latter was under the obligation of saying such a blessing. If the reciter's obligation was only Rabbinical, while the respondent's was Scriptural, the latter does not fulfill his duty unless he responds Amen or listens to the recital of the blessing by one who is under a scriptural obligation.

Halacha 12י״ב

רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד.

When several persons had agreed to eat bread or drink wine in company, and one of them recited the blessing, while all the rest responded "Amen", they are permitted to eat and drink. If, however they had not intended to have a meal together but each came (without preconcerted arrangement) even though they should be eating of the same loaf, each of them recites the blessing for himself. This rule refers to bread and wine only. The consumption of other foods and beverages does not require an agreement to form one party. If any one of those present recites the blessing and the rest respond "Amen", they may all eat and drink, even if originally they had had no intention to form one company.

Halacha 13י״ג

כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן.

Whoever hears an Israelite recite a blessing has to respond "Amen", even if he has not heard the entire blessing from beginning to end, and even if he himself is not under an obligation to recite that blessing. If however the reciter was an idolater, a free thinker (Epikoros), a Samaritan, a child practising blessings, or an adult who deviated from the fixed form of the blessing, no response of Amen is made.

Halacha 14י״ד

כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא ארוכה אלא אמן בינונית ולא יגביה קולו יותר מן המברך וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים.

Whoever responds "Amen", must not utter it with the first or last letter clipped, or unduly hurried or drawn out, but should utter it in the way it is ordinarily pronounced. He should not raise his voice above that of the reciter of the blessing. A person who is under an obligation to recite a blessing and has not heard it recited by another may not join the hearers in responding Amen.

Halacha 15ט״ו

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.

Whoever recites a blessing unnecessarily takes the name of God in vain and is like one who swears in vain. After such a blessing it is forbidden to respond Amen. But children are taught the blessings in their regular form. Although while they are learning, they recite the blessings without due occasion, this is permitted. There must however be no response (of Amen) to such recitals, nor does any one who responds Amen discharge his obligation if he had occasion to recite such blessings.

Halacha 16ט״ז

כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו.

Whoever responds Amen to the blessings which he himself says acts objectionably; but to add Amen to the last of concluding blessings is laudable; as, for instance, after the phrase, "Who rebuildeth Jerusalem" in the Grace after meals, or after the last of the blessings recited after the Shema in the Evening Service, or at the close of the concluding blessings the reciter responds Amen to his own recital of the blessings.

Halacha 17י״ז

ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תקנוה וכאלו היא תוספת אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון היא בונה ירושלים ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם מפני שהיא סוף ברכות ראשונות של קריאת שמע וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחלה לדבר כגון ברכות שמברכין לפני קריאת מגילה והדלקת נר חנוכה למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו.

Why does one respond "Amen" to the blessing ending "Who rebuildeth Jerusalem", seeing that it is followed by the benediction, "Who is kind and dealeth kindly"? Because this last named benediction was instituted in the times of the Sages of the Mishna, and is in the nature of a supplement, while the essential portion of the Grace after meals ends with the formula, "Who rebuildeth Jerusalem." Why does one not respond "Amen" to the blessing beginning, "With everlasting love"? Because it is the conclusion of the blessings preceding the recital of the Shema. The rule is the same with all blessings said before any act; as, for instance those said before reading the Scroll of Esther or those said before kindling the Hanucah Lights, so that there should be no interruption between the recital of the blessings and the act for which the reciter said the blessings.

Halacha 18י״ח

ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה מפני שהיא ברכה אחת ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת או ברכות כגון ברכות המלך וברכות כהן גדול וכיוצא בהן להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן.

Why does one not add "Amen" to the blessing one has said on partaking of fruit etc.? Because it is a single blessing, and Amen is only added to a final blessing, when preceded by one or more blessings; for example, the blessings recited by the King or the High Priest,*Mentioned in Mishnah Sotah, chapter I, paragraph 1 and set forth in detail in paragraphs 7 and 8. Paragraph 7:—Blessings recited after reading by the High Priest, or someone else, in his presence, during the night of the Day of Atonement, sections from the Book of Leviticus appertaining to the Day (Leviticus ch. 16 and ch. 23:26-32). Paragraph 8:—Blessings after recital in public of passages from the Book of Deuteronomy, on the second evening of the Feast of Tabernacles after the close of the Sabbatical year. This in accordance with the precept (Deuteronomy 31:10-13). The reading was done in the courtyard of the Temple on Mount Zion. The King was the Reader. If there was no King, the chief leader of the people was the reader. The passages read were Deuteronomy 1:1 till 6:9; 11:13 till 11:21; 14:22 till 14:29; 26:12 till 26:15, 17:15 till 17:20; chapter 28; and 17:15 till 17:20 were repeated. the addition of the Amen in these cases indicating that all the blessings had been completed.

Halacha 19י״ט

כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו.

Whoever eats forbidden food, wilfully or in error—recites no blessing either before or after. For example, if one eats of that which is Rabbinically regarded as Tevel (produce from which priest's dues and Levite's tithes should have been, but had not been separated), or eats Levite's tithes from which the priest's dues (two per cent by the original owners, and ten per cent by the Levite of his portion) had not been taken, or eats (outside Jerusalem) Second tithes (which should be consumed in Jerusalem), or consumes that which had been set apart for the Sanctuary and had not been properly redeemed, he does not recite the blessings for the food. Needless it is to add that no blessing is recited if flesh is eaten of a beast that was not properly slain or was pronounced unfit for consumption by Jews owing to a lesion, or if wine is drunk that is forbidden to Jews etc.

Halacha 20כ׳

אבל אם אכל דמאי אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אע"פ שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלין או מעשר שני והקדש שנפדו אף על פי שלא נתן את החומש הרי זה מברך תחלה וסוף וכן כל כיוצא בהן.

But if one eats Demai (produce bought from those concerning whom it is doubtful whether they give the tithe), or of the Levite's tithe from which the priest's dues given by the Levite have been separated, but not the proportion of priest's dues, which should have been given by the original owner, provided that the Levite took his tithe while the grain was still in the ear, or of the Second Tithe, or of that which was devoted to the Sanctuary and has been redeemed, but without the addition of an extra fifth of the value—in these, and all similar cases, the blessings, both before and after partaking of the food, are said.