בראשית רבה צ״וBereshit Rabbah 96

Section 4ד׳

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ חַיֶּיךָ אַתָּה שׁוֹכֵב וְאֵין אַתָּה מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, כט): וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, מַהוּ וַיִּקְרְבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַיּוֹם קוֹבֵל עָלֶיךָ לוֹמַר כִּי הוּא יָקוּם, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר פְּלוֹנִי קָרֵב עַל חֲבֵרוֹ, הֱוֵי וַיִּקְרְבוּ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו. דָּוִד כְּתִיב בּוֹ קְרִיבָה (מלכים א ב, א): וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו. בֹּעַז וְעוֹבֵד, יִשַׁי אָמְרוּ חֲכָמִים יוֹתֵר מֵאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה הָיוּ חַיָּיו, וְדָוִד לֹא חָיָה אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו, לְפִיכָךְ כְּתִיב בּוֹ קְרִיבָה. עַמְרָם חָיָה מֵאָה שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה, וּמשֶׁה לֹא חָיָה אֶלָּא מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, לְפִיכָךְ כְּתִיב בּוֹ קְרִיבָה (דברים לא, יד): הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, וְיַעֲקֹב כְּתִיב בּוֹ קְרִיבָה שֶׁלֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו, אַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יִצְחָק מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וְיַעֲקֹב מֵאָה אַרְבָּעִים וָשֶׁבַע, לְפִיכָךְ כְּתִיב בּוֹ קְרִיבָה, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל.

Reish Lakish said: [God said:] ‘As you live, you will lie down, but you will not die,’ as it is stated: “The time for Israel to die approached.” What is “approached [vayikrevu]”? The Holy One blessed be He said: ‘The day complains against you, saying that it would stand still.’ It is like a person who says: ‘So-and-so has attacked [karav] another.’ That is “vayikrevu.” Everyone in whose regard it is written that the time for him [to die] approached, did not reach the days of his ancestors. “Approach” is written with regard to David – “the time for David to die approached” (I Kings 2:1). He did not reach the days of his ancestors. Of Boaz, Oved, and Yishai, the Sages said that they lived more than four hundred years, but David lived only seventy years. He did not reach the days of his ancestors; therefore “approach” is written in his regard. Amram lived one hundred and thirty-seven years, but Moses lived only one hundred and twenty years; therefore, “approach” is written in his regard: “Behold, your days are approaching to die” (Deuteronomy 31:14). And Jacob, approach is written in his regard, as he did not reach the days of his ancestors. Abraham lived one hundred and seventy-five years, Isaac, one hundred and eighty, and Jacob, one hundred and forty-seven. That is why “approach” is written in his regard – “the time for Israel to die approached.”

Section 5ה׳

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף (בראשית מז, כט), לָמָּה לֹא קָרָא לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לִיהוּדָה, וּרְאוּבֵן הוּא הַבְּכוֹר וִיהוּדָה הוּא הַמֶּלֶךְ, וְהִנִּיחָן וְקָרָא לְיוֹסֵף, לָמָּה כֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, לְפִיכָךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, וּלְפִי שֶׁהַשָּׁעָה מְסוּרָה לוֹ, (בראשית מז, כט): אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, בִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לְמִצְרַיִם, בִּשְׁבִילְךָ אָמַרְתִּי (בראשית מו, ל): אָמוּתָה הַפָּעַם. (בראשית מז, כט): וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְכִי יֵשׁ חֶסֶד שֶׁל שֶׁקֶר שֶׁהוּא אוֹמֵר חֶסֶד וֶאֱמֶת, לָמָּה כֵן, מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מִית בְּרֵיהּ דְּרַחֲמָךְ טְעוֹן, מִית רַחֲמָךְ פְּרוֹק. אָמַר לוֹ אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד לְאַחַר מִיתָתִי הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, לָמָּה, שֶׁסּוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ מִצְרַיִם לִלְקוֹת בְּכִנִּים וְיִהְיוּ מְרַחֲשׁוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי, לְפִיכָךְ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, מִפְנֵי מָה בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁלֹא יִקָּבֵר בְּמִצְרַיִם, שֶׁלֹא יַעֲשׂוּ אוֹתוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבֵד כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָד, דִּכְתִיב (שמות יב, יב): וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָנִיֵּאל, כֵּיוָן שֶׁפָּתַר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר מַה כְּתִיב (דניאל ב, מו): בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָא לֵהּ, אֲבָל דָּנִיֵּאל לֹא קִבֵּל, לָמָּה, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִים מֵעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ נִפְרָעִים הֵימֶנָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּחִירָם כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, מָה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל כח, ב): יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (יחזקאל כח, ג): הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל, שֶׁנְּבוּכַדְנֶצַּר בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב לוֹ וְלֹא רָצָה וְאַתְּ עוֹשֶׂה עַצְמְךָ אֱלוֹהַּ. מֶה הָיָה סוֹפוֹ, כְּתִיב בֵּיהּ (יחזקאל ב, יז): עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בְּךָ. דָּבָר אַחֵר, יַעֲקֹב אָמַר שֶׁלֹא יִפָּדוּ בִּי הַמִּצְרִים, הֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְשֶׂה וַאֲנִי נִמְשַׁלְתִּי בְּשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְרַיִם כְּתִיב (יחזקאל כג, כ): אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, וּכְתִיב (שמות לד, כ): וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶה בְשֶׂה, הֱוֵי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, וְלָמָּה כָּל הָאָבוֹת תּוֹבְעִין וּמְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דְּבָרִים בְּגוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר מַהוּ דְּבָרִים בְּגוֹ (תהלים קטז, ט): אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי דְבָרִים בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ, לָמָּה הָאָבוֹת מְחַבְּבִין קְבוּרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמֵּתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיִּים תְּחִלָּה בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכְלִין שְׁנוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִי שֶׁמֵּת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְנִקְבַּר שָׁם שְׁתֵּי מִיתוֹת יֵשׁ בְּיָדוֹ, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (ירמיה כ, ו): וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל ישְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶּׁבִי וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, הֱוֵי יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי מִיתוֹת, לְפִיכָךְ יַעֲקֹב אוֹמֵר לְיוֹסֵף אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אָמַר רַבִּי סִימוֹן אִם כֵּן הִפְסִידוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם קְבוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה לָהֶן מְחִלּוֹת בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כַּמְּעָרוֹת הַלָּלוּ וְהֵן מִתְגַּלְגְּלִין וּבָאִים עַד שֶׁהֵם מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ שֶׁל חַיִּים וְהֵן עוֹמְדִין, מִנַּיִן שֶׁכֵּן כְּתִיב (יחזקאל לז, יב): הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ (יחזקאל לז, יד): וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִקְרָא מָלֵא הוּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵן מַגִּיעִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בָּהֶם נְשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב, ה): נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּפִּילִי שֶׁחוּץ לִטְבֶרְיָא, רָאוּ אָרוֹן שֶׁל מֵת שֶׁבָּא מִחוּצָה לָאָרֶץ לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה הוֹעִיל זֶה שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבָא לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו (ירמיה ב, ז): וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, בְּחַיֵּיכֶם (ירמיה ב, ז): וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, בְּמִיתַתְכֶם. אָמַר לוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא נִקְבַּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ, דִּכְתִיב (דברים לב, מג): וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם אָמַר לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְהִטַּפֵּל בּוֹ, קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים צְבוּעִים דִּבְרִיקָא לֹא לְבָנִים וְלֹא שְׁחוֹרִים, שֶׁאִם עָמַדְתִּי בֵּין הַצַּדִּיקִים לֹא נֵבוֹשׁ וְאִם עָמַדְתִּי בֵּין הָרְשָׁעִים לֹא נִכָּלֵם. רַבִּי יֹאשְׁיָה כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם אָמַר לְמִי שֶׁהוּא עוֹמֵד עָלָיו קִרְאוּ לִי לְתַלְמִידַי, אָמַר לָהֶם קִבְרוּ אוֹתִי בְּכֵלִים לְבָנִים, לָמָּה, שֶׁאֵינִי בּוֹשׁ בְּמַעֲשַׂי לְהַקְבִּיל פְּנֵי בּוֹרְאִי. רַבֵּנוּ כְּשֶׁהָיָה נִפְטַר מִן הָעוֹלָם צִוָּה שְׁלשָׁה דְבָרִים, אָמַר לָהֶם אַל תָּזוּז אַלְמָנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וְאַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַל תַּנִּיחוּ לְנָכְרִי שֶׁיִּגַּע בְּמִטָּתִי אֶלָּא מִי שֶׁנִּטַּפֵּל עִמִּי בְּחַיַּי יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי. בְּחַיָּיו הָיָה דָר בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהָיָה קוֹרֵא עַל עַצְמוֹ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְחָיָה יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שְׁנִין. רַבֵּנוּ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָשַׁשׁ בְּשִׁנָּיו וְכָל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא מֵתָה חַיָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִפִּילָה אִשָּׁה עֻבָּרָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה כָּעַס רַבֵּנוּ עַל רַבִּי חִיָּא הַגָּדוֹל, נִכְנַס אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אֵצֶל רַבֵּנוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא וְנָתַן יָדוֹ עַל שִׁנּוֹ וּמִיָּד נִתְרַפֵּא, לְמָחָר נִכְנַס רַבִּי חִיָּא אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ רַבִּי אוֹתָהּ שִׁנָּךְ מַה הִיא עֲשׂוּיָה, אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַתָּ יָדְךָ עָלֶיהָ אֶתְמוֹל נִתְרַפְּאָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי חִיָּא אִי לָכֶם חַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי לָכֶם עֻבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ כֵן אָמַר לוֹ לֹא הָיִיתִי אֲנִי שֶׁנָּתַתִּי יָדִי עַל שִׁנֶּךָ. יָדַע רַבֵּנוּ שֶׁאֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב הָיָה, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל לִנְהֹג בְּרַבִּי חִיָּא כָּבוֹד.

“He called his son, Joseph” – why did he not call Reuben or Judah? Reuben was the firstborn and Judah was the king, but he disregarded them and called Joseph. Why did he do so? Because [Joseph] had the capability to carry out [his request]. That is why “he called his son, Joseph” – because the hour was given to him. “Please do not bury me in Egypt” – it is for your sake I descended to Egypt; it is for your sake that I said: “Now I can die” (Genesis 46:30). “Perform kindness and truth with me” – is there kindness of falsehood, that he says “kindness and truth”? Why [did he say] so? The folk saying says: If the son of your friend dies, bear with him. If your friend dies, cast off. He said to him: ‘If you perform kindness for me after my death, it is a true kindness.’ “Please do not bury me in Egypt” – why? Because the ultimate fate of the land of Egypt is to be stricken with lice, and they will swarm in my body. That is why “please do not bury me in Egypt.” Another matter, for what reason did Jacob request not to be buried in Egypt? It was so they would not make him the subject of idolatrous worship, for just as punishment is exacted from one who worships, so is punishment exacted from the one who is worshipped, as it is written: “Against all the gods of Egypt I will administer punishments: I am the Lord” (Exodus 12:12). Likewise you find regarding Daniel, once he interpreted Nebuchadnezzar’s dream, what is written? “Then King Nebuchadnezzar fell on his face, and he prostrated himself to Daniel, and said to pour out to him a meal offering and fragrances” (Daniel 2:46). But Daniel did not accept it. Why? Because just as punishment is exacted from those who worship idols, so is punishment exacted from it. Likewise you find regarding Ḥiram. Once he made himself into a god, what was his ultimate fate? It is written in his regard: “Because your heart became haughty, and you said: I am a god” (Ezekiel 28:2) – the Holy One blessed be He said to him: “Behold, you are wiser than Daniel” (Ezekiel 28:3). Nebuchadnezzar sought to sacrifice to him, but he did not want it, and you make yourself a god? What was his ultimate fate? “I cast you upon the ground, I placed you before kings that they may gaze upon you” (Ezekiel 28:17). Another matter, Jacob said: ‘So that the Egyptians will not merit redemption because of me. They prostrate themselves to a lamb, and I was likened to a lamb, as it is stated: “Israel is a scattered lamb” (Jeremiah 50:17), and regarding Egypt it is written: “Whose flesh is the flesh of donkeys” (Ezekiel 23:20), and it is written: “The firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb”’ (Exodus 34:20). That is, “please do not bury me in Egypt.” Why did all the patriarchs demand and have fondness for burial in the Land of Israel? Rabbi Elazar said: These are cryptic matters. Rabbi Yehoshua ben Levi said: What are these “cryptic matters”? “I walk before the Lord in the land of the living” (Psalms 116:9). Our Rabbis said two matters in the name of Rabbi Ḥelbo: Why did the patriarchs have fondness for burial in the Land of Israel? Because the dead of the Land of Israel come to life first in the messianic era, and enjoy the messianic years. Rabbi Ḥanina said: One who dies outside of the Land of Israel and is buried there, has undergone two deaths, as so it is written: “And you, Pashḥur, and all the dwellers in your house, will go into captivity, and to Babylon you will come, and there you will die, and there you will be buried” (Jeremiah 20:6). That is, he has undergone two deaths. That is why Jacob says to Joseph: “Please do not bury me in Egypt.” Rabbi Simon said: If so, the righteous who are buried outside of the Land of Israel suffer a loss. What, then, does the Holy One blessed be He do? He makes tunnels in the ground for them and makes them like channels, and they roll along until they reach the Land of Israel. The Holy One blessed be He then places in them a spirit of life and they arise. From where is this derived? It is written: “Behold, I am opening your graves, and I will take you up from your graves, My people, and I will bring you to the soil of Israel” (Ezekiel 37:12), and then: “I will place My spirit into you and you will live” (Ezekiel 37:14). Reish Lakish said: It is an explicit verse, that once they reach the Land of Israel, the Holy One blessed be He will place a soul in them, as it is stated: “Who places a soul in the people upon it” (Isaiah 42:5). There was an incident involving Rabbi [Yehuda HaNasi] and Rabbi Eliezer, who were walking near the gates outside Tiberias. They saw the coffin of a dead person who came from outside of the Land of Israel to be buried in the Land of Israel. Rabbi [Yehuda HaNasi] said to Rabbi Eliezer: ‘What has this one, whose soul departed outside of the Land of Israel and came to be buried in the Land of Israel, accomplished? I read in his regard: “My inheritance you rendered an abomination” (Jeremiah 2:7) during your lifetime, “and you came, and you defiled My land” (Jeremiah 2:7) after your death.’ [Rabbi Eliezer] said to him: ‘Once he is buried in the Land of Israel, the Holy One blessed be He grants him atonement, as it is written: “His earth will atone for his people”’ (Deuteronomy 32:43). Rabbi Yoḥanan, when he was departing from the world, said to those who needed to tend to him: ‘Bury me in garments dyed green, not white and not black, so if I stand among the righteous we will not be shamed, and if I stand among the wicked we will not be disgraced.’ Rabbi Yoshiya, when he was departing from the world, said to those who were standing over him: ‘Summon my disciples.’ He said to them: ‘Bury me in white garments. Why? Because I am not ashamed to greet my Creator because of my actions.’ Rabbenu, when he was departing from the world, commanded three matters: ‘Do not move my widow from my house. Do not eulogize me in the towns in the Land of Israel. And do not allow a gentile to touch my bier; rather, let he who tended to me during my lifetime tend to me after my death.’ During his lifetime, he resided in Tzippori seventeen years, and he would read in his regard: “Jacob lived in the land of Egypt seventeen years,” and Yehuda lived in Tzippori seventeen years. Rabbenu suffered from pain in his teeth for thirteen years, and all those thirteen years, no woman died in childbirth in the Land of Israel and no woman miscarried in the Land of Israel. After thirteen years, Rabbenu became angry at Rabbi Ḥiyya HaGadol. Elijah, of blessed memory, came to Rabbenu in the guise of Rabbi Ḥiyya, placed his hand on his tooth, and he was immediately healed. On the next day, Rabbi Ḥiyya came to him. He said to him: ‘Rabbi, that tooth of yours, what is its condition?’ He said: ‘From the moment you came to me yesterday, it was healed.’ At that moment, Rabbi Ḥiyya said: ‘Woe unto you, birthing mothers in the Land of Israel. Woe unto you, pregnant women in the Land of Israel.’ Nevertheless, he said to him: ‘It was not I who placed a hand on your tooth.’ Rabbenu knew that it had been Elijah of blessed memory. From that moment, Rabbi began treating Rabbi Ḥiyya with honor.