זוהר, יתרו ח׳Zohar, Yitro 8

Segment 1א׳

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין.

So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

Segment 2ב׳

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ.

Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

Segment 3ג׳

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין.

There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’