זוהר, ויקרא נ״טZohar, Vayikra 59

Segment 1א׳

(ויקרא ד׳:כ״ב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחטָא וְעָשָׂה אַחַת וְגוֹ' בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. תָּאנֵי רִבִּי יִצְחָק, מַאי שְׁנָא בְּכָל אֲתַר דִּכְתִּיב בְּהוּ וְאִם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחטָא. וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְהָכָא אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחטָא, וְלָא כְּתִיב ואִם נָשִׂיא יֶחֱטָא, מַאי קָא מַיְירֵי.

WHEN A RULER SINNETH, ETC. R. Isaac pointed out that the corresponding clauses referring to the high priest and the congregation begin with the word “if,-“if the anointed priest shall sin, etc.” (Lev. 4, 3). “if the whole congregation of Israel shall err, etc.” (Ibid. 13).

Segment 2ב׳

אֶלָּא, אִלֵּין כַּהֲנַיָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי הָכִי בְּחַטָּאָה, דְּהָא כֹּהֵן נָטִיר גַּרְמֵיהּ תְּדִירָא, בְּגִין דְּמָטוּלָא דְּמָארֵיהּ עָלֵיהּ בְּכָל יוֹמָא, וּמָטוּלָא דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וּמָטוּלָא דְּכָל חַד וְחַד, וְעַל דָּא תַּוָּוהָא אִיהוּ כַּד יֶחטָא, וּבְגִין כָּךְ וְאִם כְּתִיב. וְכֵן וְאִם כָּל עֲדַּת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, תַּוָּוהָא הוּא דְּכֻלְּהוּ יִשְׁתַּכְחוּ בְּחוֹבָה חַד, דְּאִי אִלֵּין יֶחֶטְאוּן, אִלֵּין לָא יֶחֶטְאוּן, וּבְגִינֵי כַּךְ וְאִם כְּתִיב. אֲבָל הָכָא אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחטָא, וַדַּאי, בְּגִין דְּלִבֵּיהּ גַּס בֵּיהּ, וְעַמָּא אַזְלִין אֲבַתְרֵיהּ, וְאִתְמְנוּן תְּחוֹתוֹי. וְעַל דָּא אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחטָא. כְּגוֹן דְּעָבַר עַל מִצְוֹת לא תַּעֲשֶׂה, וְהוּא עָבִיד חַד מִנַּיְיהוּ, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בֵּיהּ וְאִם, דְּהָא מִלּוֹי לָא בְּסִפְקָא הֲווֹ.

The reason is’, he said, ‘that it is exceptional for the High Priest to sin, since he feels his responsibility to his Master and to Israel and to each individual. Similarly, it is very exceptional for the whole congregation to commit one and the same sin, for if some commit it, others will not. But a prince’s heart is uplifted because of his power, and therefore he is almost bound to sin; hence it says here, “when”, and not “if’.’

Segment 3ג׳

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שמות ל״ה:כ״ז) וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנִי הַשֹּׂהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. מַאי שְׁנָא דְּמִלִּין אִלֵּין אַקְרִיבוּ נְשִׂיאִים, וְלָא בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וְהָא כְּתִיב (שמות ל״ה:ה׳) כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ', וּכְתִיב (שמות ל״ה:ט׳) וְאַבְנֵי שֹׂהַם וְאַבְנִי מִלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן.

R. Judah illustrated from the verse: “And the princes brought the onyx stones and the stones to be set for the ephod and the breastplate” (Ex. 35, 27). ‘Why’, he asked, ‘should it have been left for the princes to bring these things, seeing that the order had gone forth that “everyone willing of heart should bring the Lord’s offering” (Ibid. 4), including “onyx stones and stones to be set for the ephod and the breastplate” (Ibid. 9)?