זוהר, ויקרא נ״בZohar, Vayikra 52

Segment 1א׳

יָתְבוּ גּוֹ הַהוּא מְעַרְתָּא כָּל הַהוּא יוֹמָא, כַּד רָמַשׁ לֵילְיָא, אִתְנְהִיר סִיהֲרָא בִּמְעַרְתָּא. עָבְרוּ תְּרֵי טַיָּיעֵי, וַחֲמָרֵיהוֹן טְעִינִין מֵחַמְרָא וּמֵיכְלָא לְגַרְמַיְיהוּ שָׁארֵי עַל מָטוּלָא. אָמְרֵי הַאי לְהַאי, נָבִית הָכָא, נִיהַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָיא לַחֲמָרֵי, וַאֲנָן נָעוּל לִמְעַרְתָּא דָּא. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ עַד לָא נִיעוּל, תֵּימָא הַאי קְרָא דְּלָא מִתְיַישְּׁבָא.

So they remained in the cave all that day. When night came, the moon shone into the cave, and two merchants passed by with asses laden with wine and food for themselves. They said to one another: ‘Let us stop here, and give food and drink to the asses, and go into the cave.’ Said the other: ‘Before we go in, explain this verse.’

Segment 2ב׳

אָמַר לֵיהּ מַאי הוּא. אָמַר לֵיהּ מִלָּה חַד, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ב:י״א) אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וְגוֹ'. מַהוּ כִּי עָשִׂיתָ, וְלָא כְּתִיב מָה. וּכְתִיב כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ. וְכִי לְגַבֵּי אָחֳרָא לָאו אִיהוּ טוֹב, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָמַר וַוי לְטִיוּעָנָא, דְּשָׁבַקְנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהּ. רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי דַּהֲווֹ יַתְבֵי בִּמְעַרְתָּא חֲדוּ, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, וְלָא אֲמָרִית לְךָ דְּכַד עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא, בְּכֹלָּא עָבִיד. נַפְקוּ.

He said: ‘Which one?’ ‘I refer’, he said, ‘to the verse, “I will praise thee for ever because thou hast done” (Ps. 52, 10). Done what? It also says, “Because thou art good in the presence of thy saints” (Ibid.). Why only in their presence and not that of others?’ He could not give him an answer. ‘Alas’, he said, ‘that for the sake of my business I have neglected the Holy One, blessed be He.’ R. Hiya and R. Jose, who heard them from the cave, rejoiced. ‘Did not I tell you’, said R. Hiya, ‘that when God does a miracle He does not do it by halves?’ So they went out,

Segment 3ג׳

כַּד נַפְקוּ אַקְדִּים רִבִּי חִיָּיא וּפָתַח, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק. תְּרֵי שְׁלָמָא הָכָא, חַד לָרָחוֹק, וְחַד לַקָּרוֹב, וְכֹלָּא חַד. לָרָחוֹק, דְּאִתְעָבִיד קָרוֹב. (תו לרחוק) דָּא הוּא מָארֵיהּ דִּתְשׁוּבָה, קוֹדֶם הֲוָה רָחוֹק, וְהַשְׁתָּא אִיהוּ קָרוֹב. תּוּ רָחוֹק, כַּד בַּר נָשׁ אִתְרְחִיק מֵאוֹרַיְיתָא. רָחִיק הוּא מְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאן דְּקָרִיב לְאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּהֲדֵיהּ, וְהַשְׁתָּא אִתְחַבָּרוּ עִמָּנָא וְעוּלוּ לִמְעַרְתָּא אָתוּ אִינּוּן טַיָיעִין וְאִשְׁתָּתָּפוּ עִמְּהוֹן. אִשְׁתֶּנְקָלוּ לַחֲמָרַיְיהוּ, ואַתְקִנוּ לְמֵיכַל, נַפְקוּ כֻּלְּהוּ לְפוּם מְעַרְתָּא.

and R. Hiya immediately addressed them with the verse: “Peace, peace, to him that is far off and to him that is near” (Isa. 57, 19). ‘The near and the far’, he said, ‘are one and the same, namely, the penitent who was first far from God and has been brought near. Also, when a man is far from the Torah he is far from God, but if he draws near to the Torah, God draws him near to Himself. Now, therefore, join us and come into the cave.’ So the merchants joined them, having first tethered their asses and given them food. Then they all went out to the mouth of the cave,