זוהר, ויקרא נ׳Zohar, Vayikra 50

Segment 1א׳

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח ואָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר יְיָ' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי וְגוֹ'. כֹּה אָמַר יְיָ', הָא אוּקְמוּהָ, בְּכָל אֲתַר דִּנְבִיאָה שָׁרֵי לְמַלְּלָא, הֲווֹ מִלּוֹי אִשְׁתְּמוֹדְעָן, וְהָכָא הַאי כֹּה אָמַר יְיָ', קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַה אָמַר, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע.

R. Jose then discoursed on the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and weeping, etc.” (Jer. 31, 15).

Segment 2ב׳

הָכִי תָּנֵינָן, דִּבְהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא לְתַּתָּא, וְיִשְׂרָאֵל אַזְלוּ בְּגָלוּתָא, רֵיחַיִין עַל צַאוָרֵיהוֹן, וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן לַאֲחוֹרָא. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְתְּרָכַת מִבֵּית מַלְכָּא לְמֵיהַךְ בַּתְרֵיהוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּנַחְתַּת, אַמְרַת אֵיהָךְ בְּקַדְמִיתָא וְאֶבְכֶּה עַל מָדוֹרָאי, וְעַל בָּנַי, וְעַל בַּעֲלִי. כַּד נַחְתַּת, חָמַת אַתְרָהָא חָרִיב, וְכַמָּה דָּמָא דְּחָסִידֵי אִתּוֹשַׁד בְּגַוָּוה, והֵיכָלָא קַדִּישָׁא וּבֵיתָא אִתּוֹקַד בְּאֶשָּׁא.

We have learnt’, he said, ‘that on the day when the Sanctuary on earth was laid waste and Israel went into captivity with millstones on their necks and their hands bound behind them, and the Community of Israel was banished from the house of her Husband to follow them, when She came down She said: “I will go in front and weep for my home and my children and my Husband.” When she came down and saw her home devastated and the blood of saints spilled in its midst and the holy shrine and temple burnt,

Segment 3ג׳

כְּדֵין אֲרִימַת קָלָא, וְאִתְרְגִישׁוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמָטָא קָלָא לְעֵילָּא, עַד אֲתַר דְּמַלְכָּא שָׁרֵי בֵּיהּ. וּבָעָא מַלְכָּא לְאָהַדְרָא עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, עַד דְּנַחְתּוּ כַּמָה אוֹכְלוֹסִין, וְכַמָּה מַשִּׁרְיָין, לָקֳבְלָהּ וְלָא קִבְּלָה תַּנְחוּמִין מִנַּיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, דְּלָא קִבְּלָה מִנַּיְיהוּ תַּנְחוּמִים. כִּי אֵינֶנּוּ: בְּגִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא הֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא אִשְׁתְּכַח בְּגַוָּוהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אֵינְנּוּ, ולָא כְּתִיב כִּי אֵינָם.

She lifted up her voice, and higher and lower angels fell a-quaking and the voice ascended to the place where the King abode, and the King was minded to turn the world into chaos again. Thereupon many armies and hosts went down to meet Her, but She would not accept consolation. Hence it is written, “A voice is heard in Ramah, Rachel weeping for her children because they are not”; or, as we should rather translate, “He is not” (enennu), referring to the Holy King who had gone aloft and was not in her midst.’