זוהר, ויצא י״דZohar, Vayetzei 14

Segment 1א׳

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי.

AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

Segment 2ב׳

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא.

Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

Segment 3ג׳

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ.

R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.