זוהר, ויקהל כ״זZohar, Vayakhel 27

Segment 1א׳

בְּיוֹסֵף מַה כְּתִיב, (בראשית נ׳:כ״ו) וַיִּישֶם בָּאָרוֹן תְּרֵין יוֹדִין אֲמַאי. אֶלָּא דְּאִתְחַבָּר בְּרִית בִּבְרִית. רָזָא דִּלְתַתָּא בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. וְעָאל בַּאֲרוֹנָא. מַאי טַעֲמָא. (ס"א תא חזי סטרא דקדשה אקרי ארון הברית וההוא ארון הברית אתתקן לאעלא ביה רזא דאורייתא דאיהי רזא דדיוקנא דגופא קדישא. כגוונא דא לתתא אתתקן ארונא לאעלא ביה דיוקנא דגופא רזא דאדם ומאן איהו דקאים ברזא דאדם מאן דנטיר את קיימא קדישא ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו עאלין לון בארונא בגין דלא אתחזי למיעל בארונא אלא מאן דנטיר להאי ברית את קיימא קדישא. ביוסף מה כתיב ויישם בארון) בְּגִין דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְקָיָּים בֵּיהּ. לְהָכִי אִתְחָזֵי לְאַעֲלָה בַּאֲרוֹנָא, וְכֹלָּא כַּדְקָא חֲזֵי.

Of Joseph we find it written, “and he was put in a coffin (aron) in Egypt” (Gen. 50, 26), where the word vayyisem (and he was put) is written with a double yod. For what reason? Because he kept unimpaired the symbol of the holy covenant and therefore merited to be put into the ark.’

Segment 2ב׳

בָּכָה רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, וַוי לִבְנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעֵי לְהַהוּא כִּסּוּפָא. וַוי לְהַהוּא עוֹנְשָׁא, דְּכָל מַאן דְּבָעֵי עָאל בַּאֲרוֹנָא. בְּגִין דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְמֵיעַל בַּאֲרוֹנָא, בַּר צַדִּיק, דְּיָדַע בְּנַפְשֵׁיהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדַע בְּגַרְמֵיהּ, דְּלָא חָטָא בְּהַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, מֵעוּלְמוֹי, וְקָא נָטִיר לֵיהּ כַּדְקָא יָאוּת. וְאִי לָאו, לָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵיעַל בַּאֲרוֹנָא, וּלְמִפְגַם אֲרוֹנָא.

R. Abba here wept, saying: ‘Woe to mankind, that they are unaware of this disgrace! Alas, for their offence, in that everyone who wishes is placed in an ark! For this privilege should be reserved for those who are conscious that never in their lives have they transgressed against the sign of the covenant. To put anyone else into an ark is to desecrate it.

Segment 3ג׳

רָזָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְחַבְּרָא בְּאָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ רָזָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְלָא לְאַחֲרָא. דְּהָא אֲרוֹן לָא אִתְחֲבָּר אֶלָּא בְּצַדִּיק, דְּנָטִיר אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. וּמַאן דְּפָגִים בְּרִית וְעָאל בַּאֲרוֹנָא, וַוי לֵיהּ, דְּפָגִם לֵיהּ בְּחַיּיוֹי. וַוי לֵיהּ דְּפָגִים לֵיהּ בְּמִיתָתֵיהּ. וַוי לֵיהּ מֵהַהוּא עוֹנְשָׁא. וַוי לֵיהּ דְּפָגִים אָת וְאָרוֹן קַיָּימָא קַדִּישָׁא. וַוי לֵיהּ לְהַהוּא כִּסּוּפָא, דְּנַקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמַת עָלְמִין, נוּקְמָא דְּעָלְמָא דָּא, וְנוּקְמָא דְּהַהוּא פְּגִימוּ. וְרָזָא דָּא כְּתִיב (תהילים קכ״ה:ג׳) כִּי לא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִיקִים.

There is a certain symbolism in this connection which makes it fitting for him and for no other; and woe to him who, notwithstanding his abuse of the sign of the covenant, is admitted into the ark-woe to him who abused it during life, woe to him who now abuses it when dead, woe to him for impairing the sign and the ark of the holy covenant, woe for the punishment to be exacted from him for his wrongs committed in this world and for that abuse of the ark! To this Scripture alludes in the words: “For the rod of wickedness shall not rest upon the lot of the righteous” (Ps. 125, 3).