זוהר, ואתחנן י״זZohar, Vaetchanan 17

Segment 1א׳

פָּתַח רִבִּי אַבָּא וְאָמַר, (תהילים קכ״ג:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם. שִׁיר דָּא, לָא כְּתִיב מַאן אָמָרוֹ. אֶלָּא בְּכָל אֲתָר דְּאִיהוּ סָתִים, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אַמָרוֹ עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא. הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם, הַיּוֹשֵׁב מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי הַיּוֹשְׁבִי.

R. Abba then commenced a discourse on the verse: “A song of degrees, Unto thee do I lift up mine eyes, O thou that sittest in the heavens” (Ps. 123, 1). ‘The author of this psalm is not mentioned, and in all such cases we suppose the holy spirit to have uttered it concerning Israel in captivity.

Segment 2ב׳

אֶלָּא אוֹקִימְנָא, מַאן דְּבָעֵי לְצַלָּאָה צְלוֹתֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בָּעֵי לְמִבָּעֵי מֵעֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, לְאַרְקָא בִּרְכָאן לְתַתָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. וְהַאי יוֹ"ד יַתִּיר, עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא הִיא, וּבְהַאי בָּעֵי לְמִבָּעֵי בָּעוּתֵיהּ, לְאַרְקָא בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, לְאַתְּזְנָא מִנֵּיהּ כֹּלָּא, וְעַל דָּא הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם, בַּשָּׁמַיִם מַמָּשׁ, דְּכַד אִינּוּן בִּרְכָאן נְגִידוּ וְאִתְמְשָׁכוּ מֵהַהוּא אֲתָר עוּמְקָא דְּכֹלָּא, וְאִתְיַשְּׁבָן בַּאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, כְּדֵין בִּרְכָאן מִשְׁתַּכְּחֵי בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

We have laid down that whoever desires to offer his supplication before the Holy King should pray from the lowest depth that blessing should be poured down below. This is indicated by the superfluous yod in the word hayoshebi (who sittest), the yod being the lowest of all; and therefore through it one should pray that blessings be poured down to the place called “heaven”, that all may be fed from it. For when blessings are drawn from that spot most remote of all and collected in the place called heaven, then blessings abound among both higher and lower beings.

Segment 3ג׳

כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, מַאי כְעֵינֵי עֲבָדִים. אִלֵּין אִינּוּן שְׁאַר רַבְרְבֵי עַמִּין, דְּלָא אִתְּזָנוּ אֶלָּא מִשִּׁיּוּרַא (משיורי) (ס"א גופא) נוֹפָא דְּאִילָנָא, דְּיִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקֵי בֵּיהּ. וְכַד יִשְׂרָאֵל נַטְלִין בִּרְכָאן מֵהַהוּא אֲתָר, כֻּלְּהוּ מִתְבָּרְכָן מִיִּשְׂרָאֵל.

“As the eyes of servants look unto the hand of their master”: these are the Chieftains of the other peoples who are fed only from the remnants, the overhanging branches of the tree to which Israel cling, and when Israel receive blessings from that place they are all blessed from Israel.