זוהר, וארא ז׳Zohar, Vaera 7

Segment 1א׳

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות ו׳:י״ב) הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, מַאי וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וְהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב (שמות ד׳:י׳) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי וְגוֹ' כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה אוֹתִיב לֵיהּ, (שמותד') מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וְגו', וְהוּא אָמַר (שמות ד׳:י״ב) וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּלָא הֲוָה כֵּן, וְהַשְּׁתָּא אָמַר וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, אִי הָכִי, אָן הוּא מִלָּה דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא.

AND MOSES SPAKE BEFORE THE LORD, SAYING: BEHOLD, THE CHILDREN OF ISRAEL HAVE NOT HEARKENED UNTO ME, HOW THEN SHALL PHARAOH HEAR ME, WHO AM OF UNCIRCUMCISED LIPS ? How did Moses dare say this? Had not the Holy One already promised him, when he said that he was not eloquent, that He “will be with his mouth” (Ex. 4, 10-12)? Or did the Holy One not keep His promise?

Segment 2ב׳

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, מֹשֶׁה קָלָא, וְדִבּוּר דְּאִיהוּ מִלָּה דִּילֵיהּ, הֲוָה בְּגָלוּתָא, וַהֲוָה אִיהוּ אָטִים לְפָרְשָׁא מִלִּין, וּבְגִין דָּא אָמַר, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, בְּעוֹד דְּמִלָּה דִּילִי אִיהִי בְּגָלוּתָא דִּילֵּיהּ, דְּהָא לֵית לִי מִלָּה. הָא אֲנָא קָלָא מִלָּה גָּרַע, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְעַל דָּא, שָׁתַּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן בַּהֲדֵיהּ.

However, there is here an inner meaning. Moses was then in the grade of “Voice”, and the grade of “Utterance” was then in exile. Hence he said: “How shall Pharaoh hear me”, seeing that my “utterance” is in bondage to him, I being only “voice”, and lacking “utterance”. Therefore God joined with him Aaron, who was “utterance” without “voice”.

Segment 3ג׳

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, קָלָא אִסְתְּלַק מִנֵּיהּ, וּמִלָּה הֲוָה אָטִים בְּלֹא קוֹל, כַּד אָתָא מֹשֶׁה, אָתָא קוֹל. וּמֹשֶׁה הֲוָה קוֹל בְּלא מִלָּה, בְּגִין דְּהֲוָה בְּגָלוּתָא, וְכָל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, מֹשֶׁה אָזִיל קָלָא בְּלָא דִּבּוּר, וְהָכִי אָזִיל עַד דְּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא, אִתְחַבָּר קָלָא בְּדִבּוּר, וּכְדֵין מִלָּה מַלִּיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּכְדֵין, מֹשֶׁה אִשְׁתְּכַח שְׁלִים בְּמִלָּה כְּדְקָא יֵאוֹת, קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ.

When Moses came, the Voice appeared, but it was “a voice without speech”. This lasted until Israel approached Mount Sinai to receive the Torah. Then the Voice was united with the Utterance, and the word was spoken, as it says, “and the Lord spake all these words” (Ex. xx, I). Then Moses was in full possession of the Word, Voice and Word being united.