זוהר, תרומה מ״טZohar, Terumah 49

Segment 1א׳

פָּתַח הַהוּא טַיְיעָא וְאָמַר (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ' עֵת רָצוֹן אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנִנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, תָּנֵינָן, אֵימָתַי אִקְרֵי עֵת רָצוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּצִבּוּר קָא מְצַלָאן. שַׁפִּיר אִיהוּ, וְהָכִי אִיהוּ וַדַּאי. דְּהָא כְּדֵין צִבּוּרָא מְסַדְּרֵי וּמְתַקְּנִי תִּקּוּנָא דְּהַאי עֵת, וּכְדֵין אִיהוּ עֵת רָצוֹן, וְאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא, דִּכְתִּיב אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ דְּהָא כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא. וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ', הָא הָכָא רָזָא דְּיִחוּדָא.

The three then walked on, and the merchant said: ‘It is written, But as for me, my prayer is unto thee, O Lord, in an acceptable time (time of good will): O God, in the abundance of thy mercy hear me, in the truth of thy salvation (Ps. 69, 16), and we are taught that the time when the congregation is occupied with prayer is called the time of good will. This is certainly the case, for the congregation in this way prepare the supports for this time, so that it becomes a time of “good will”, propitious for the offering of petitions.

Segment 2ב׳

וַאֲנִי: דָּא דָּוִד מַלְכָּא, (אמור צ"ה ע"ב) אֲתָר דְּאִקְרֵי גְּאוּלָה. תְפִלָּתִי: דָּא תְּפִלָּה. וְהָכָא אִיהוּ סְמִיכָא לִגְּאוּלָה, דְּאִיהוּ חַד. כַּד אִיהוּ סָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, כְּדֵין אִיהוּ עֵת (ר"ה) רָצוֹן. עֵת רָצוֹן: אוּף הָכִי, כְּלָלָא אִיהוּ כַּחֲדָא, עֵת חַד, רָצוֹן חַד, אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, וַהֲווּ חַד. וְדָוִד מַלְכָּא בָּעָא לְיַחֲדָא בְּהַאי קְרָא, יִחוּדָא חֲדָא.

“As for me, my prayer is unto thee, O Lord.” These words contain the mystery of Unity: “as for me” indicates King David, the realm called “Redemption” (the name of the Benediction which follows the Shem’a), and “my prayer” refers to the “Prayer” (the ‘Amidah), thus “joining the Redemption to the Prayer” without interruption,! because they are both unified in the “time of good will”.

Segment 3ג׳

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִתְמָנֵי הַאי קְרָא, בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת. יֵאוֹת אִיהוּ לְמֶהֱוֵי בְּשַׁבָּת בְּהַהוּא צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְלָא בִּצְלוֹתָא דְּחוֹל, דְּוַדַּאי לָאו צְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת כְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּחוֹל בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה, (פ"ח ע"ב) תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְלָאו אִיהוּ עֵת רָצוֹן. אֲבָל בְּשַׁבָּת, דְּכָל רוּגְזָא אִתְעָדֵי, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל כַּחֲדָא, וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִתְּעַר, אִתְבַּסְמוּתָא אִיהוּ, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ קְרָא דְּיִחוּדָא, לְיַחֲדָא כָּל דַּרְגִּין, דְּכַד הֲוֵי יִחוּדָא, דִּינָא אִתְחֲבָּר וְאִתְכְּלִיל בְּרַחֲמֵי, וְאִתְבָּסַּם כֹּלָּא, וּכְדֵין עֵת רָצוֹן כְּתִיב. עֵת רָצוֹן, כָּלִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְדִינָא אִתְבְּסָם בְּהַהוּא זִמְנָא, וַהֲוֵי חֶדְוָה בְּכֹלָּא.

This prayer is recited during the Sabbath afternoon prayer, and not on weekdays, because the afternoon prayer on weekdays is the time when severe judgement is in the ascendant, and is not a time of “good will”; but on Sabbath “anger” is absent, and all the attributes are harmoniously united, and judgement, though it is roused, is mitigated by mercy. Hence it is necessary to recite this verse of unification in order to harmonize all the grades.