זוהר, שמות כ׳Zohar, Shemot 20

Segment 1א׳

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווּ פַּסְקֵי יִשְׂרָאֵל מֵאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר. הֲוָת נַחְתַּת מִדַּת הַדִּין, לְאִסְתַּחֲאָה מִדָּמָא דְּיִשְׂרָאֵל, עַל עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא. וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת עַל יַד הַיְאוֹר, אִלֵּין אוּמַיָּא, דְּאִינּוּן אַזְלִין וְרַדְפִין אֲבַּתְרַיְיהוּ, עַל יַד הַיְאוֹר, עַל סִבַּת עֶלְבּוֹנָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִינּוּן דְּמוֹרִים (נ"א דמיכין) בָּהּ, דְּרָפוּ יְדַיְיהוּ מִינָהּ.

“And the daughter of Pharaoh came down to bathe in the river”: i.e. as soon as Israel separates herself from the Torah, the attribute of Justice comes forth to “bathe” in the blood of Israel, because of the neglect of the Torah. “And her maidens walked along by the river’s side”: these are the nations who persecute Israel, because of her neglect of the Torah.’

Segment 2ב׳

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה, וּבִצְלוֹתָא דְּצַלֵּי בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן, מַאן דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין בִּצְלוֹתֵיהּ, דְּלֵית לָךְ תַּרְעָא, דְּלָא עָאלִין אִינּוּן דִּמְעִין. מַה כְּתִיב וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתִּפְתַּח, דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כְּאִימָּא עַל בְּנִין, וְהִיא פָּתְחָה תָּדִיר בִּזְכוּתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

Said R. Judah: ‘Man’s fate depends in the last resort upon repentance and prayer, and especially prayer with tears; for there is no gate which tears cannot penetrate. It is written here: “And she opened it and saw the child”, which, being interpreted, means that the Shekinah, who always hovers over Israel like a mother over her children, and pleads in her defence against her accuser, opened it

Segment 3ג׳

כֵּיוָן שֶׁפָּתְחָה, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, (ירמיהו ל״א:כ׳) יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים. דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְחַטָּאן קָמֵי מַלְכֵיהוֹן (נ"א מאביהון) בְּכֹלָּא, וּמִיָּד דְּמִתְחַנְּנָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַדְרֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָכָאן קָמֵיהּ, כִּבְרָא דְּבָכֵי קָמֵי אֲבוֹי, מַה כְּתִיב, וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה. כֵּיוָן דְּבָכֵי, אִתְעַדוּ (ס"א מתתברי) כָּל גִּזְרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא, מַה כְּתִיב וַתַּחְמוֹל עָלָיו, אִתְּעַר עֲלוֹי בְּרַחֲמִים, וּמְרַחֵם לֵיהּ.

“and saw the child, and behold the babe wept”. The Shekinah saw the “child”, the people of Israel, which is called “the child of delight” (Jer. 31, 20), in remorseful tears, pleading with the Holy One like a child with his father, and she “had compassion on him”.