זוהר, פקודי כ״הZohar, Pekudei 25

Segment 1א׳

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, עִידָּן אִיהוּ לְמֵהַךְ בִּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא לָא תִּשְׁרֵי עֲלָן, אֶלָּא מִגּוֹ מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאן דְּאִיהוּ רִישָׁא, לִיפְתַּח בְּרֵישָׁא.

R. Eleazar and R. Isaac and R. Judah were once walking together on the road. Said R. Eleazar: ‘It is time we drew to ourselves the company of the Shekinah; this will only be if She hears from us words of the Torah.’ R. Judah then remarked: ‘Let the chief begin.’

Segment 2ב׳

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים קי״ט:קמ״א) צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקּוּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי. צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה, דָּוִד מַלְכָּא, לְזִמְנִין אִיהוּ קָא מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ, דִּכְתִּיב, (תהילים י״ח:נ״א) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. וּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:א׳) נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלהֵי יַעֲקֹב. וּלְזִמְנִין עָבֵד גַּרְמֵיהּ מִסְכְּנָא, דִּכְתִּיב, (תהילים פ״ו:א׳) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. וּכְתִיב צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה. וְאִיהוּ אָמַר (תהילים קי״ח:כ״ב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

R. Eleazar then began to discourse on the verse: “I am small and despised, yet have I not forgotten thy precepts” (Ps. 119, 141). ‘King David’, he said, ‘sometimes extols himself, saying, for instance, “and [He] whose mercy to his anointed, to David and to his seed, for evermore” (Ibid. 18, 51); or, “The saying of David, the son of Jesse, and the saying of the man raised on high, the anointed of the God of Jacob” (2 Sam. 23, 1); and at other times he abases himself, saying, “for I am poor and needy” (Ps. 86, 1), or, as here: “I am small and despised.” Now he also said of himself: “The stone which the builders rejected is become the chief corner-stone” (Ibid. 118, 22).

Segment 3ג׳

אֶלָּא, בְּזִמְנָא דְּהֲוָה סָלִיק בְּדַרְגָּא דִּשְׁלָמָא, וְאִסְתַּלָּק בְּדִינָא דִּקְשׁוֹט, וַהֲוָה שַׁלִּיט עַל שָׂנְאוֹי, הֲוָה קָא מְשַׁבַּח גַּרְמֵיהּ. וּבְזִמְנָא דְּחָמָא גַּרְמֵיהּ בְּעָקוּ, וְשָׁנְאוֹי קָא דַּחֲקִין לֵיהּ, כְּדֵין מָאִיךְ גַּרְמֵיהּ, וַהֲוָה קָרֵי גַּרְמֵיהּ מִסְכְּנָא, זְעִירָא לְכֹלָּא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין, דְּהָא לְזִמְנִין הֲוָה שַׁלִּיט, וּלְזִמְנִין הֲוָה בְּעָקוּ דְּשָׂנְאוֹי.

The truth is that when he found himself in peace and triumphant over his enemies, he extolled himself; but when he found himself oppressed and harassed by his enemies, he abased himself and called himself the poorest and the least of men. For at one time he would prevail over his enemies, and then he would again feel their pressure;