זוהר, פקודי י״גZohar, Pekudei 13

Segment 1א׳

(שמות ל״ח:כ״ד) וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, אֲמַאי אִקְרֵי זְהַב הַתְּנוּפָה, וְלָא אִקְרֵי הָכִי כֶּסֶף הַתְּנוּפָה. אֶלָּא, תְּרֵין אִינּוּן דְּאִקְרוּן הָכִי. זְהַב הַתְּנוּפָה, וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה. וְלָא אִקְרֵי הָכִי כֶּסֶף הַתְּנוּפָה, אֶלָּא אִלֵּין אִקְרוּן הָכִי, בְּגִין דְּאִיהוּ אִסְתַּלְקוּתָא לְעֵילָּא, דְּהָא אִית הָכִי לְתַתָּא. וְלָאו אִיהוּ זָהָב (כגוונא) דְּאָרָמוּתָא. וּבְכָל אֲתָר תְּנוּפָה אִיהוּ אַרָמוּתָא לְעֵילָּא וְלָא לְנַחְתָּא לְתַתָּא.

‘EVEN THE GOLD OF WAVING WAS. Why is the gold characterized as that of “waving”; and why is the silver not so characterized, although the brass is, as it says, “the brass of waving”? The reason is that “waving” signifies “rising upward”, and thus distinguishes this gold from the lower and inferior gold.

Segment 2ב׳

וְאִיהוּ רָזָא דְּחוּשְׁבָּנָא דָּא, דְּכָל אִלֵּין דַּרְגִּין וּרְתִיכִין כֻּלְּהוּ, קַיְימֵי בְּאָרָמוּתָא (דא), וְאִיהוּ דְּהַב אַרָמוּתָא, וְדָא אִיהוּ דַּהֲבָא. דְּכָל מַה דְּמִתְפַּשְּׁטָא לְתַתָּא, אַסְתִּים חֵיזוּ וְטִיבוּ וּנְהִירוּ דִּילֵיהּ, וְכַד אִיהוּ בְּאָרָמוּתָא, כְּדֵין אִיהוּ דְּהַב טָב בְּרָזָא דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ. וְכָל הַהוּא דִּלְתַתָּא, סוּסְפִיתָא דְּדַהֲבָא, וְאִיהוּ הִתּוּכָא דִּילֵיהּ.

For all the grades and Chariots are of the superior plane, symbolized by the “gold of waving”, and this same gold, the further it extends downwards the more it loses in colour, in virtue, and in brilliancy. Whilst in the heights above it is goodly gold in the mystery of its brilliancy, below it is the dross of itself and its refuse.

Segment 3ג׳

(שמות ל״ח:כ״ה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, בְּגִין דְּהַאי, אִיהוּ כָּל מַה דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא הָכִי הוּא טָב, וְאַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ בְּהַאי אַרָמוּתָא, כֹּלָּא הוּא לְטָב. אֲבָל דַּהֲבָא, כָּל מַה דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא, כֹּלָּא הוּא לְבִישׁ. דָּא, אִתְפָּשַׁט לְטָב. וְדָא אִתְפָּשַׁט לְבִישׁ. וּבְגִין כַּךְ, דָּא אִצְטְרִיךְ לְאָרָמָא אַרָמוּתָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא לְעֵילָּא. וְדָא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְפָּשְׁטָא לְתַתָּא, וּלְכָל סִטְרִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ קָאִים לְטָב.

Not so the silver, of which it is simply written, “And the silver of them that were numbered of the congregation”. For silver retains its virtues, even in its extension downwards, although it does not remain in the same excellence; whereas gold, in its extension downwards, becomes coarser and coarser. Hence the one had to be waved and raised to the heights, whilst the other had to be extended downwards and into all directions, since it retains its excellence everywhere.’