זוהר, נח כ״הZohar, Noach 25

Segment 1א׳

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. (נ"א זרוע תפארתו) דָּא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יָמִינָא מִמּשֶׁה. תִּפְאֶרֶת דְּמשֶׁה. וּבְגִין כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם. דְּהָא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם בּוֹקֵעַ מַיִם אִיהוּ. וְכָל דָּא לָמָה לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

R. Isaac expounded here the verse: He who caused his glorious arm to go at the right hand of Moses, that divided the water before him to make himself an everlasting name (Is. 63, 12). ‘In these words’, he said, ‘is a reference to the merit of Abraham, which was the “right hand” and the “glory” of Moses and divided the water before him, in order that he might “make himself an everlasting name”.’

Segment 2ב׳

תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְאֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ל״ב:י׳) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְגו'. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו'. מִיָּד אָמַר משֶׁה וְכִי אֶשְׁבּוֹק דִּינְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִינִי. הַשְׁתָּא יֵימְרוּן כָּל אִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּאֲנָא קַטְלִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְּעֲבַד נֹחַ.

Observe the difference between Moses and other men. When God said to Moses, “now therefore let me alone… and I will make of thee a great nation, etc.” (Ex. 32, 10), Moses said immediately, “Shall I abandon Israel for my own advantage? The world will say that I killed Israel and did to them as Noah did to his generation.’

Segment 3ג׳

דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּישֵׁזִיב לֵיהּ בְּתֵיבוּתָא (כמה דאתמר) דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגו'. וּכְתִיב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגו' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ דְּיִשְׁתְּזִיב הוּא וּבְנוֹי לָא בָּעָא רַחֲמִין עַל עָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ד:ט׳) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לי אשׁר נשׁבָּעַתִּי מעָבוֹר מֵי נֹחַ.

For when God bade Noah save himself and his household in the ark from the universal destruction at the time of the Flood, he did not intercede on behalf of his generation, but let them perish. It is for this reason that the waters of the Flood are named after him, as it is written, “for this is as the waters of Noah unto me” (Is. 54, 9).