זוהר, נשא י״גZohar, Nasso 13

Segment 1א׳

(במדבר ו׳:כ״ג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרַכוּ וְגוֹ'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ז) וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. כַּמָה גְּדוֹלָה הַיִּרְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבִּכְלַל הַיִּרְאָה עֲנָוָה, וּבִכְלַל הָעֲנָוָה חֲסִידוּת. נִמְצָא שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת חֵטְא, יֶשְׁנוֹ בְּכֻלָן וּמִי שֶׁאֵינוֹ יְרֵא שָׁמַיִם, אֵין בּוֹ לֹא עֲנָוָה וְלֹא חֲסִידוּת.

SPEAK UNTO AARON AND UNTO HIS SONS, SAYING: ON THIS WISE YE SHALL BLESS, ETC. R. Isaac quoted here the verse: “But the grace (hesed) of the Lord is from everlasting to everlasting upon them that fear him, and his righteousness unto children’s children” (Ps. 102, 17). ‘How great’, he said, ‘is the virtue of fear in the esteem of the Almighty, inasmuch as fear embraces humility, and humility embraces a state of grace (h’siduth) Hence, whoever is possessed of fear of sin is possessed of all those virtues; but whoever does not fear Heaven possesses neither humility nor the state of grace.

Segment 2ב׳

תָּאנָא, מִי שֶׁיָּצָא מִן הַיִּרְאָה, וְנִתְלָבַּשׁ בַּעֲנָוָה, עֲנָוָה עָדִיף, וְנִכְלַל בְּכֻלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ב:ד׳) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לַעֲנָוָה. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנָוָה, זוֹכֶה לַחֲסִידוּת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לְכֻלָּם. לַעֲנָוָה, דִּכְתִּיב עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. לַחֲסִידוּת, דִּכְתִּיב וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו.

There is a teaching: Whoever emerges from the stage of fear and robes himself in humility, attains thereby a higher degree, as it says, “The fear of the Lord is the heel of humility” (Prov. 22, 4). Whoever is possessed of the fear of Heaven is rewarded with humility, and he who is possessed of humility is rewarded with the state of grace; so that fear of the Heaven leads to both of these.

Segment 3ג׳

תָּאנָא, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲסִידוּת, נִקְרָא מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ב׳:ז׳) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. מִפְּנֵי מַה זָכָה כֹּהֵן לְהִקָרֵא מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַה מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת, כֹּהֵן לְמַעְלָה, אַף כֹּהֵן מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת לְמַטָּה.

We have been taught: Whoever has attained the degree of grace is designated “angel” of the Lord of hosts, as we read: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the angel of the Lord of hosts” (Malachi 2, 7). Wherewith did the priest merit to be called “angel of the Lord of hosts”?’ Said R. Judah: ‘As the angel of the Lord of hosts is a priest on high, so is the priest below an angel of the Lord of hosts.