זוהר, מקץ א׳Zohar, Miketz 1

Segment 1א׳

וַיְהִי מִקֵּץ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוְת, הַאי קְרָא אִתְּמָר. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ שָׁאט בְּעַלְמָא, וְשָׁאט לְעֵילָא, וְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַסְטֵי, וְקַטְרִיג עַל עַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר. וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לָאו אִינוּן לְטַב, אֶלָּא לְשֵׁיצָאָה תָּדִיר וּלְמֶעְבַּד כְּלָיָה בְּעָלְמָא.

AND IT CAME TO PASS AT THE END. R. Hiya expounded the word “end” from the text: He setteth an end for darkness, and he searcheth out to the furthest bound; a stone of thick darkness and the shadow of death (Job 28, 3). ‘The end here mentioned is’, he said, ‘an allusion to the “end of the left”, which, after roaming to and fro in the world, finally ascends and presents itself before the Holy One, blessed be He, to bring accusations against mankind. He “searcheth out to the furthest bound” (takhlith— destruction), inasmuch as all his works are never for good, but always for destruction and for the utter annihilation of the world.

Segment 2ב׳

אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא אֶבֶן נֶגֶף, דְּבָהּ כָּשְׁלִין חַיָּיבִין, וְקָיְימָא בְּהַאי דְאִקְרֵי, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵפָתָהּ כְּמוֹ אֹפֶל. תָּא חֲזֵי, אִית אֶרֶץ חַיִּים לְעֵילָא, וְהַאי אִיהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ד"א ואית ארץ לתתא ונקרא) אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, אֹפֶל דְּנַפְקָא מֵאֶרֶץ עֵפָתָה. מַאי (ס"א ארץ) אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא הוּא קֵץ דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ, זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְהָא אִתְּמָר.

He is “a stone of stumbling” on which the wicked come to grief and which is found in “a land of thick darkness, as darkness itself’ (Ibid. 10, 22). For there is a “land of the living” on high, which is the Land of Israel, and a land below called “land of darkness’,. The darkness and the shadow of death here mentioned are identical with the end that emerges from the side of darkness, which is also the “dross of gold”.

Segment 3ג׳

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן וְיִסְתַּכְּלוּן בְּפוּלְחָנֵיהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִיהִי מַכְרְזָא בְּכָל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ וְאָמְרָה, (משלי ט׳:ט״ז) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

As we have laid down, it behoves the sons of men to take due thought of divine worship and to labour in the Torah day and night, so as to know how to serve the Holy One, blessed be He. The Torah herself summons man daily, saying: “Whoso is thoughtless, let him turn in hither, etc.” (Prov. 9, 4-6).