זוהר, חקת ב׳Zohar, Chukat 2

Segment 1א׳

רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יִצְחָק, הֲווֹ שְׁכִיחֵי בְּבֵי רִבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר רִבִּי פִּנְחָס לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּמָטוֹתָא מִנָּךְ אַנְתְּ דְּאוּקְמֵי עֲלָךְ לְעֵילָּא, וּמִילָּךְ בְּאִתְגַּלְיָיא, מַה דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּתָא לְבַּר נָשׁ אַחֲרָא. בְּפַרְשְׁתָּא דָּא אֵימָא מִלָּה חַדְתָּא, אָמַר לֵיהּ וּמַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ הָא שְׁאַר חַבְרַיָיא יֹאמְרוּ. אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אֶלְעָזָר קוּם בְּקִיּוּמָךְ, וְאֵימָא מִלָּה חַד בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, וְחַבְרַיָּיא יֵימְרוּן אֲבַתְרָךְ.

When R. Simeon and R. Eleazar and R. Abba and R. Isaac were once in the house of R. Phineas ben Jair, the latter asked R. Simeon to give some new exposition of the section commencing: “This is the statute of the law”. R. Simeon, however, called on R. Eleazar.

Segment 2ב׳

קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (רות ד׳:ז׳) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּים וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִי אִינּוּן קַדְמָאֵי עַבְדֵּי הַסְכָּמָה דָּא בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָתוּ בַּתְרָאֵי וּבִטְלוּהָ, אֲמַאי בִּטְלוּהָ. וְהָא מַאן דְּבָטִיל מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא. כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא שְׁלִים. וְאִי לָאו אִיהוּ בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא הַסְכָּמָה בְּעָלְמָא, אֲמַאי נַעַל הָכָא.

The latter thereupon discoursed on the text: “Now this was the custom in former time in Israel concerning redeeming and concerning exchanging, to confirm all things”, etc. (Ruth 4, 7). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem. If the ancients adopted this custom on the basis of the Torah, and later generations abolished it, how could they do so, seeing that to abolish a thing laid down in the Torah is like laying waste the whole world? If, again, it was not an injunction of the Torah, but a mere custom, why was a shoe chosen for the purpose?

Segment 3ג׳

אֶלָּא וַדַּאי בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא הֲוָה, וּבְרָזָא עִלָּאָה אִתְעָבִידַת מִלָּה, וּבְגִין דַּהֲווֹ קַדְמָאֵי חֲסִידֵי זַכָּאֵי, מִלָּה דָּא אִתְגַּלְיָיא בֵּינַיְיהוּ, וּמִדְּאַסְגִּיאוּ חַיָּיבֵי בְּעָלְמָא, אִתְעָבִידַת (אעברו) הַאי מִלָּה בְּגַוְונָא אַחֲרָא, בְּגִין לְאִתְכַּסָּאָה מִלִּין דְּאִינּוּן בְּרָזָא עִלָּאָה. (והא אוקמוה)

The truth is that this was enjoined originally by the Torah, and because the ancients were pious and virtuous this thing was revealed to them, but when sinners multiplied the thing was done in a different way, in order to conceal matters which have a high mystic significance.