זוהר, בראשית פ״טZohar, Bereshit 89

Segment 1א׳

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בְּהוּ (שמות ל״ג:ו׳) וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. דְּאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ אִנּוּן מְזַיְינָן (דאתחברו בהו ד"א דאתחגרו בהון) בְּטוּרָא דְסִינַי בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִישָׁא. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבַר מִנַּיְיהוּ מַה כְּתִיב, (שמות ל״ג:ז׳) וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה.

How was this? Because ‘the children of Israel were deprived of their ornament from Mount Sinai’, to wit, of the armour with which they were girt on Mount Sinai in order that the evil serpent should not have power over them. After this had been stripped from them we read that ‘Moses took the tent and pitched it without the camp, afar off from the camp’ (Ibid. 33, 7).

Segment 2ב׳

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי הַאי קְרָא לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא כֵּיוָן דְּיָדַע משֶׁה דְּאִתְעֲבָרוּ מִנַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן זַיְינִין עִלָּאִין, אָמַר הָא וַדַּאי מִכָּאן וּלְהָלְאָה חִוְיָא בִישָׁא יֵיתֵי לְדַיְירָא בֵּינַיְיהוּ, וְאִי יָקוּם מַקְדְּשָׁא הָכָא בֵּינַיְיהוּ, יִסְתָּאַב. מִיָּד וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. בְּגִין דְּחָמָא משֶׁה דְּהָא כְּדֵין יִשְׁלוֹט חִוְיָא בִישָׁא מַה דְּלָא הֲוָה מִקַּדְמַת דְּנָא.

R. Eleazar explained the connection thus: ‘When Moses perceived that Israel had been deprived of their heavenly armour, he said, “Of a surety the evil serpent will now come to dwell among them, and if the sanctuary remains here among them it will be defiled”, and he therefore took the tent and pitched it outside, far from the camp.’

Segment 3ג׳

וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְכִי לָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל מוֹעֵד. אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא אֹהֶל סְתָם, הַשְׁתָּא אֹהֶל מוֹעֵד. מַאי מוֹעֵד. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטַב. וְרַבִּי אַבָּא אָמַר לְבִישׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְטַב מַה מּוֹעֵד דְּאִיהוּ יוֹם חֶדְוָה דְּסִיהֲרָא דְּאִתּוֹסְפָא בֵּיהּ קְדוּשָׁה (מה מועד) לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ פְּגִימוּתָא. אוּף הָכָא קָרָא לָהּ בִּשְׁמָא דָא לְאַחֲזָאָה דְּהָא אִתְרַחֵיק (חויא) אֹהֶל מִבֵּינַיְיהוּ וְלָא אִתְפְּגִים וְעַל דָּא וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד כְּתִיב.

And he called it the tent of meeting.’ It had been such before, but had been called the ‘tent’, simply. The epithet ‘of meeting’ was now given to it, according to R. Eleazar, in compliment, according to R. Abba, in disparagement. R. Eleazar defended his view on the ground that moed (meeting, appointed time) is the word used of the day when the moon is in full career, when its holiness is increased and it is free from defect; so here, Moses gave the tent this name to show that it had been removed from the contagion of the people.