זוהר, במדבר ז׳Zohar, Bamidbar 7

Segment 1א׳

רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, סִימָנָא לְזִוּוּגָא דְּיִחוּדָא מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ בְּרִי, אַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא מִלִּין לְכָל סְטָר וּסְטָר, וְאִתְבָּדָרוּ הָכָא מִלָּה וְהָכָא מִלָּה סִימָנָא דָּא נְקוֹט בִּידָךְ, וְהָכִי הוּא, כְּעֵין סָחֲרָא דְּמַדְבְּחָא, דִּתְנָן, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אָמַר לֵיהּ וְהָא לָא יָכִיל עַד דִּמְקַבָּל עָלֵיהּ בַּר נָשׁ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא, וְיָהִיב עָלֵיהּ עוֹל דָּא, וְאַתְּ אַמְרַת דְּיֵיתֵי לְדָּרוֹם בְּקַדְמִיתָא.

R. Eleazar then asked his father, R. Simeon, for a mnemonic suggestive of this method of effecting unification. In reply his father mentioned the manner in which the priest goes round the altar, regarding which the Mishnah-Code says: “And [the priest] came to the south-eastern, then to the north-eastern, the north-western, and the south-western horn”. R. Eleazar then asked: ‘How could one come to the south before taking upon oneself the yoke of the Kingdom of Heaven?’

Segment 2ב׳

אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא הָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּהָא וּבָא לוֹ לְקֶרֶן, אֲמֵינָא בְּקַדְמִיתָא, וְהָא יַדְעַתָא רָזָא דְּקֶרֶן, וְדָא הוּא עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, דְּתַמָּן הוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי. וְדָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּמִזְרָח דְּאִיהוּ אַבָּא עִלָּאָה. דְּהָא בֵּן מִסִּטְרָא דְּאַבָּא קָא אָתֵי. וּבְגִין כַּךְ, מִדָּרוֹם לְמִזְרָח, דְּתּוּקְפָּא דְּדָרוֹם בְּמִזְרָח הוּא, וּבָעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא כַּחֲדָא, דָּרוֹם בְּמִזְרָח.

R. Simeon, in reply, said: ‘Just so. It says [literally] “and he came to the horn of south-east”, that is, first to the horn, symbolic of the yoke of the Kingdom of Heaven, and then to the south-east, symbolic of the Tree of Life….

Segment 3ג׳

וּמִזְרָח דְּאִתְקְשַׁר בְּצָּפוֹן, (כמה דאת אמר (תהילים י״ז:י״ד) וצפונך תמלא בטנם) בְּגִין דְּהַאי אַשְׁלִים וּמַלֵּי נַחֲלִין וּמַבּוּעִין, וְעַל דָּא מִזְרָחִית צְפוֹנִית, אִלֵּין אַבָּא וְאִמָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְהָא אוֹקִימְנָא. וּמַה דְּאִתְּמַר צְפוֹנִית, דְּאִיהוּ טְמִירָא עִלָּאָה, וּמִסְטַר דִּילָהּ נָפִיק צָפוֹן, וְדִינִין מִסִּטְרָא דִּילָהּ מִתְעָרִין, אַף עַל גַּב דְּהִיא רַחֲמֵי וְחֵידוּ. וְהָא אוֹקִימְנָא. וְכַד אִיהִי נָפְקַת, צָפוֹן נָפְקַת בֵּיהּ, דְּאִיהוּ אִתְכְּלִיל וְאִתְקְשַׁר בַּדָרוֹם.

And the east is bound to the north — as it says, “and with Your treasure You fill their belly” (Ps. 17, 14) — because this one completes and fills the streams and the springs; and therefore, north-east. These are Father and Mother, who are never separated, and this we have explained. And that which was said, “north,” is the supernal hidden one; and from her side the north issues, and judgements are roused from her side, although she is mercy and joy. And this we have explained. And when she goes forth, the north goes forth with her, for it is comprised and bound in the south.