זוהר, בלק כ״טZohar, Balak 29

Segment 1א׳

וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים. הַאי קְרָא, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא אִתְּמַר, בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, דִּבְנֵי עָלְמָא קַיְימֵי בְּדִינָא, וְיִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין בְּתִיּוּבְתָּא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַפְּרָא עַל חוֹבַיְיהוּ. וְהַהוּא מְקַטְרְגָא קַיְּימָא עָלַיְיהוּ, דְּחָשִׁיב לְאוֹבָדָא לוֹן עַל חוֹבַיְיהוּ, שַׁלְחֵי לֵיהּ הַהוּא דּוֹרוֹנָא, וּכְדֵין כְּתִיב, (בראשית לג) כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנַי. לְבָתַר דִּמְקַבֵּל הַהוּא מְקַטְרְגָא לְהַהוּא דּוֹרוֹנָא, אִתְהַפָּךְ לְהוּ סַנֵּיגוֹרָא.

To return to our text: the words “And he lifted up his eyes and saw the women” contain a mystery of wisdom. On the Day of Atonement, when mankind is on trial and Israel repent before the Almighty to obtain forgiveness of their sins, and the Accuser comes forward to destroy them, they send him a gift and he becomes their advocate.

Segment 2ב׳

זָקִיף וְחָמֵי לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ מִתְעַנָן בְּתַעֲנִיתָא, יְחֵפֵי רַגְלִין. חָמֵי נָשִׁין, חָמֵי יַנּוּקִין, כֻּלְּהוּ בְּתַעֲנִיתָא, כֻּלְּהוּ נְקִיִּים בְּנַקְיוּ. וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָךְ. שְׁמָא קַדִּישָׁא לָךְ. מִי אֵלֶּה לָךְ. שָׁאִיל עַל יַנּוּקֵי, וְאָמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. וְכִי אֲמַאי אִצְטְרִיךְ לְאָתָבָא לֵיהּ כְּלוּם. אֶלָּא כֵּיוָן דִּמְקַבֵּל הַהוּא שׁוֹחַד, אִתְהַפָּךְ לְהוּ סַנֵיגוֹר. זָקִיף עֵינוֹי, וְחָמֵי לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְונָא דָּא, חָשִׁיב דִּבְגִין דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אִינּוּן קַיְימִין כַּךְ.

He lifts up his eyes and sees the Israelites all fasting and barefoot, along with their wives and children, and pure and stainless,

Segment 3ג׳

שָׁאִיל עַל יַנּוּקֵי, וְאָמַר מִי אֵלֶּה לָךְ. (ואמר באורח סתים הילדים) מַהוּ מִי אֵלֶּה לָךְ. אֶלָּא אָמַר, תִּינַח אַתּוּן דְּחַבְתּוּן קַמֵּי מַלְכָּא. אֲבָל אִלֵּין יַנּוּקֵי, אֲמַאי קַיְימִין הָכִי, מִי אֵלֶּה לָךְ. וַיֹּאמַר הַיְלָדִים, רוּחַ קֻדְשָׁא אָמַר, וְעַל דָּא זָקִיף טַעֲמָא. וַיֹּאמַר הַיְלָדִים. בְּאֹרַח סָתִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ, וְכִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אָמַר אֶת עַבְדֶּךָ. אֶלָּא רוּחַ קֻדְשָׁא אָמַר, אִלֵּין אִינּוּן יַנּוּקֵי דְּלָא חָאבוּ, וְלָא טָעִימוּ טַעֲמָא דְּחֶטְאָה, וּמָסַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּידָא דְּהַהוּא מְמָנָא דִּילָךְ, וְקָטִיל לוֹן בְּלָא חוֹבָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ד׳:א׳) וּמִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ. וְדָא הוּא אֶת עַבְדֶּךָ.

and he says, “Who are these with thee?”, referring to the children, as much as to say: I understand you, the grown-ups, fasting because you have sinned against the King; but what are these children doing here? Then the holy spirit answers him: “They are the children which God hath graciously given to thy servant”, to wit, to that officer of thine to put them to death though guilty of no sin.